טיפ מס' 76: גידול באמצע הזרוע - עדות

פורסם לראשונה ב-27.1.2012

  

 

 

מובאת כאן עדות של אישה אשר לבתה בת ה-16 היה גידול בעצם הזרוע. עדות זו פורסמה באנגלית באתר של ד"ר קרוליין מרקולין מקנדה, תלמידתו של ד"ר האמר.

מדי פעם מופיעים מונחים רפואיים מקצועיים שאולי לא מובנים לכולם, אך החלטנו להשאירם בדיוק כפי שזה מופיע במקור. המטרה כאן היא בעיקר ללמוד מניסיונם של הוריה של הנערה, אשר החליטו ללכת בדרך שונה מהמקובל, למרות הלחצים מצד המערכת הרפואית.

 

.................................................................................................................................

 

נכתב ע"י אמא של מטופלת צעירה

22 במאי, 2006

 

"הניסיון שלי עם ה-GNM"

 

אבחון: "לפי קרני-X ו-MRI, גידול לא ברור – אך יש נפיחות ברורה של עצם הזרוע."

אחרי שקיבלנו את האבחון הנ"ל, אנחנו, ההורים, הלכנו באופן עקבי בנתיב של הרפואה החדשה (GNM) והתקדמנו בהתאם לממצאים המדעיים של ד"ר רייקי גירד האמר.

 

סיפורנו הוא כלהלן:

בינואר 2003, בתנו בת ה-16 סבלה משבר ספונטני בעצם הזרוע (הומרוס) השמאלית שלה. כ"בת אמצעית", היא רצתה להפגין את כוחה בפני אחותה הצעירה, בעלת הרצון החזק, ע"י כך שהיא תראה עד כמה היא היתה חזקה באותו רגע. השתיים היו כה נחושות למדוד את כוחן היחסי עד כדי כך (כפי שהיא הודתה מאוחר יותר) שהיא היתה מוכנה ללכת מעבר לכוחותיה, בלי להתחשב בתוצאות!

 

שנתיים קודם לכן, עברנו משבר משפחתי רציני בעקבות מעבר, וכתוצאה מכך בתנו הבכורה חוותה מחלה חריפה ומתמשכת – "פסיכוזה" במונחים של הרפואה המקובלת; קונפליקט של ירידת ערך עצמי עם קונפליקט קיומי, לפי ה-GNM.

 

בתנו הבכורה, שהיתה – עד אז – "הכוח המוביל" של שלושת האחיות, נעשתה פתאום בלתי זמינה לשתיים האחרות. זה היה הלם אמיתי לכולם. הבת השניה, עליה אנחנו מדברים כאן, מוכרחה היתה לסבול מקונפליקט של ירידת ערך עצמי באותו זמן. הבכורה פתרה את הקונפליקט שלה באביב 2001, ואני מניחה שבתי השניה פתרה את הקונפליקט שלה כשהיא החליטה לשים מאחוריה את כל הלחץ הרגשי הזה. היא, שהיתה תמיד הילדה "הטובה", ועשתה מה שהאחרים ציפו ממנה בביה"ס ובכל מקום (היא היתה תלמידה מצטיינת), רצתה עכשיו "לשבור את הכלים". בכך שהיא בחנה את כוחה היא "שברה" את זרועה.

 

הקשר בין שני אירועים אלה התבהר לנו מאוחר יותר. בשלב זה, מכיוון שהיכרנו כבר זמן מה את ה-GNM וממילא לא היינו משוכנעים אף פעם באמת ביעילותה של הרפואה המקובלת, רציתי לחסוך לבתי ביקור אצל הרופא. החלטתי פשוט לייצב את זרועה בעצמי, עם משולש לחבישה.

 

דרך ההתבוננות שלי, וכן דרך תהליך המחלה כפי שתואר ע"י ד"ר האמר (בעצם כל המערכת שהוא הביא לרפואה), הגענו במשך השנים להכרה הבאה: ע"י אימוץ גישה חדשה וחיובית, כלומר פתרון הקונפליקט, הגוף יסתגל לאחר זמן מה וימצא את עצמו באותו מצב ישן "ואמין" כפי שהיה לפני כן.

 

לאחר שהזרוע היתה מיוצבת במשך שבוע, בתנו רצתה לדעת, בכל אופן, מה היה המצב המדויק של זרועה. חבריה בבית-הספר גם הם דרשו זאת בכל תוקף, כי ההליך הלא רפואי שלנו היה בלתי נתפס עבורם.

היא גם היתה מודאגת מהצורך להצדיק את עצמה בפני המורה להתעמלות וללא ספק תצטרך להציג עדות כלשהי מרופא, מה שלא היה לה. החלטנו לכן ללכת לרופא כללי והוא הפנה אותנו לרדיולוג.

 

מלבד להראות "פגם גדול יחסית" בעצם, צילום הרנטגן לא היה חד משמעי. בנקודה זו ניסו הרופאים להבהיל אותנו ולהכניס אותנו למצב של פאניקה. לדבריהם, "צילום רנטגן לא היה מתאים לקבלת תמונה ברורה מספיק של מה שקורה, והיה לכן צורך מוחלט לבדוק את הזרוע בעזרת MRI, מאחר שאסור לקחת מקרה כזה בקלות". לכן, הרגשנו מחוייבים להסכים ל-MRI.

 

ה-MRI  סיפק את הממצאים הבאים:

"מוקדים הומוגניים בצורה נרחבת של רקמה רכה בחלק האמצעי של שליש עצם הזרוע (T2-W) אשר מגיעים בצורה של חור כפתור לרקמה הרכה של ה- perihumeral (היקף עצם הזרוע). לפי הקריטריונים של MRI, הקורטיקליס (רקמת העצם הצפופה) מנותקת. בצקת גבולית באזור מח העצמות של עצם הזרוע. לאחר KM-regimen, הגידול מופיע ב- T1-W ככמוסה מדומה, רחבה, לא סדירה עם קצת דלקת ברקמה הרכה המקיפה...

 

הערכה: לפי ה-MRI, יש במידה ניכרת גידול דמוי ציסטה, או ציסטה או גידול רירי בחלק האמצעי של שליש עצם הזרוע.

הערכת הממצאים אינה יכולה לשלול את הקריטריונים של צילום הרנטגן, כלומר הנפיחות של עצם הזרוע עם דלדול של הקורטיקליס, ציפוי הקורטיקל ו- כפי שהראה ה-MRI יותר מאשר הרנטגן – סימנים לשחיקה של הקורטיקל (קליפת העצם).

 

האבחון הנוכחי, "כיסה מפרצתית" ("aneurismatic bone cyst") אינו יכול לקבל אישור בביטחון לפי הקריטריונים הבסיסיים. מה שחסר זה סמני הבדלים של ה-MRI אשר עשויים להצביע על ריבוי שטפי דם, וכן מספיק סימנים מדויקים של קורטיקליס ללא פגע."

 

אפילו בעזרת ה-MRI לא יכלה הרפואה המקובלת להבהיר מה בדיוק קורה בזרוע. הדבר הבא היה לעשות צילום CT  של האיבר. עם חרדה שמתגברת בהתמדה, התחלתי להיות יותר ויותר בפאניקה. הייתי מודעת היטב למה שקורה פה. במכשור הרפואי היה צריך להשתמש בהתאם לכושרו האופטימלי. לכן נשלחנו ממכשיר אבחון אחד לשני מבלי שה"אלוהים" הרפואיים יוכלו להחליט לגבי התוצאות.

 

ההערכה של צילום ה-CT אמרה:

"... העובדה של התרוממות הפריוסטאום עם הרס חלקי של הקורטיקליס, לא מאפשרת לקבוע דעה ברורה לגבי הערכת הגידול, אפילו שמיקומו וגיל המטופלת מציעים שזוהי ציסטה לא-אופיינית של העצמות. בנוסף, החדות הלא ברורה במידה מסויימת כפי שנראית בצילום הרנטגן, היא לכל הפחות לא אופיינית למבנה ציסטי לא מסובך.

לכן, אני מציע לך בדחיפות להציג עצמך למרכז המתמחה בעצמות, כגון זה שנמצא באוגסבורג (פרופ' בוהנדורף). אפילו אם יסתבר שזהו תהליך שפיר, עולה בכל זאת השאלה האם תהליכים מסויימים של ייצוב עצמות לא יותוו לפגם הזה בעצם, שהוא גדול יחסית".

 

 הערכה אחרונה זו ניתנה לי ע"י הרדיולוג, אשר אמר לי שהוא כבר העביר לפרופסור בוהנדורף באוגסבורג את כל המסמכים הרלוונטיים. לפי הרדיולוג, הצעד הבא יהיה ביופסיה (דוגמת רקמה) לקבוע אם הגידול הוא ממאיר או שפיר.

 

היכרתי מספיק טוב את ה-GNM  לדעת שאין לבצע אף פעם פתיחה של הפריוסטאום (עור העצם) בחיתוך כי התאים החדשים, שמשגשגים במשך שלב הריפוי, ימצאו את דרכם מחוץ לעצם, והתוצאה תהיה היווצרות גידול, שנקרא "אוסטיאוסרקומה".

 

בינתיים הייתי מלאת פחד מאד ותהיתי אם אוכל לעצור כל בדיקות נוספות. אחרי הכל, בתנו היתה בת 16 שנים בלבד (במקרים דומים, ההורים איבדו את המשמורת על ילדם!).

 

לפגישה הבאה, הלכתי לרופא בלי בתי, כדי לא לגרום לה כל חרדה נוספת שלא לצורך. הבהרתי לו שמבחינתנו אין מה לדבר על ביופסיה באופן מוחלט. אמרתי לו שאנחנו יודעים על ה-GNM כבר שנים, ושאני אסרב לכל טיפול נוסף של הרפואה המקובלת.

זה היה הזמן בו נשאלתי ע"י הפרופסור, האם אני מוכנה לקחת על עצמי את מלוא האחריות לתוצאות הסירוב שלי. כאשר עניתי בחיוב, הוא שאל אותי אם יש לי שמץ כלשהו של הבנה מה משמעותה של אחריות, ואז הוא הצהיר שהוא יכול באמת לכפות עלינו צעדים נוספים, אם צריך. בעלי אישר אז את עמדתנו גם מנקודת המבט שלו, אך למרבה ההפתעה לא שמענו שוב אף פעם דבר כלשהו מכיוון זה.

 

השאר יסופר במהירות.

בתנו החזיקה את זרועה במשולש החבישה במשך כשבוע נוסף והיתה מסוגלת להניע את הזרוע שוב בצורה טובה למדי.

בכל אופן, היא נזהרה לאמץ באמת את הזרוע במשך חודשיים נוספים, והיא שוחררה משיעורי הספורט בביה"ס למשך שישה חודשים. מכיוון שהיה לה רק כאב קל, לא היינו צריכים לעשות שום דבר נוסף.

 

במשך כל הזמן הזה, השקעתי בבתי יותר תשומת לב מהרגיל, כי ד"ר האמר תמיד מדגיש את "הריקוד סביב המטופל". אמרתי לעצמי שכל דבר שיתמוך בפסייכי (הרגשות) שלה יעזור לתהליך הריפוי הכללי. במשך תקופה זו של מספר חודשים, עשינו לה גם קומפרסים של קליפת אלון.

 

בינתיים עברו שלוש שנים. מאז, לא היינו אף פעם אצל רופא, כי באמת לא היתה כל סיבה לעשות זאת. אנחנו משוכנעים שהתרחש ריפוי מוחלט. 

 

..............................................................................................................................

 

הערה: 

כותב מאמר זה אינו רופא מדיציני, והמידע שכאן אינו מהווה המלצות או התוויות רפואיות.

בכל מקרה יש לפנות לרופא מוסמך.