טיפ מס' 147: טיפולים אלטרנטיביים בסרטן - חלק 1

טיפ מס' 133: שיעול - עדות

פורסם לראשונה ב-18.10.2013

 

 

מובאת כאן עדות אישית של אדם מגרמניה על חוויה שהוא עבר. עדות זו פורסמה באנגלית באתר של ד"ר קרוליין מרקולין מקנדה, תלמידתו של ד"ר האמר. 

 

...................................................................................................................

 

"זה מדהים להתבונן בחוקים הטבעיים ולראותם בפעולה"

 

מיכה (מגרמניה)

6 ביולי, 2006

 

ב-21 לספטמבר 2005, בעיר מגורי, החל סוף-סוף להתגלגל פרוייקט בניה. זה כבר היה זמן רב בשלבי תכנון. כביש היקפי ראשי נחסם לחלוטין לתנועה כי שני גשרים היו אמורים להיבנות מחדש עד אוקטובר 2006. בגלל חסימה זו, יש עכשיו שינויים משמעותיים בתוואיי התנועה. כדי לאפשר תנועה תקינה ולהפחית עומסי יתר מכבישים נכנסים, הפכו מספר רחובות לחד-סטריים.

 

באותו יום, אחה"צ, נהגתי לחלק העתיק של העיר, עדיין לפי מצב התנועה המקובל, שאליו הייתי רגיל במשך שנים רבות.

ב-22 לספטמבר עבדתי במשמרת לילה. בסביבות 05:45 החליף אותי כרגיל אדם אחר והתחלתי לנסוע הביתה. כמה ימים קודם לכן, חלק ממסלול הנסיעה שלי בכיוון הבית הפך להיות חד סטרי בגלל פרוייקט הבניה, והייתי מוכן לכך. (חוץ מזה, השינויים בתנועה פורסמו שבועות קודם לכן בעיתונים המקומיים).

 

ובכן, יצאתי לדרך בסביבות 06:00 ב-23 לספטמבר, במסלול הרגיל שלי הביתה. היה עדיין חשוך והשחר רק החל להפציע בהיסוס.

 

אחד הרחובות הדו-סטריים בהם הייתי צריך לעבור הוא באורך כ-600 מטר בצורה של כמעט חצי מעגל בפניה שמאלה, כך שניתן היה לראות את הדרך הפתוחה רק למרחק של כ-40 מטר. בעוקבי אחרי ההנחיות של תמרורי הדרך המקדימים ולפי הנחיות התנועה החדשות (עכשיו רחוב חד סטרי), עברתי עכשיו אל הנתיב השמאלי. לידי, בנתיב הימני, שמתי לב למכונית אחרת שנצמדה אלי.

 

כפי שציינתי, זה עתה סיימתי את משמרת הלילה, שהיתה מלחיצה במיוחד. לכן הייתי עייף למדי והדבר היחידי אליו השתוקקתי היה לצנוח לתוך מיטתי.

 

פתאום, כ-100 מטר מלפנים, הופיע משום מקום זוג אורות קדמיים בנתיב שלי. קרני האור ממש סינוורו אותי כמו זוג הבזקי פלש של צילום. למרות עייפותי וההפתעה המוחלטת, פניתי ימינה באופן אינסטינקטיבי, בידיעה מלאה שאני עלול לנגוח ברכב שהיה מימיני.

 

 הרכב ממול החטיא אותי במספר סנטימטרים ספורים, ואפילו ההתנגשות עם הרכב שהיה קרוב אלי בצד ימין לא קרתה. למרבה המזל, הנהג יכול היה לראות שבריר שניה לפני את הרכב שבא בטעות ממול והספיק לבצע עצירת חרום.

כך, שהתאונה שיכולה היתה לגרום להשלכות מרחיקות לכת לא קרתה, אך ההלם הזניק אותי אל מחוץ לעייפותי והייתי עירני ביותר.

 

הנהג שבא ממול המשיך בדרכו כאילו לא קרה דבר, וחשבתי שהבחנתי בתנועה באצבע שהוא עשה לעברי כשהוא עבר. נראה שהוא אפילו לא היה מודע לטעות שהוא עשה!

 

אחרי שווידאתי שהנהג הנוסף שהיה מעורב היה בסדר, נסעתי הביתה מלא עצבים. כדי לא להדאיג את אשתי ובתי, לא סיפרתי להם דבר על האירוע. לקח לי הרבה זמן להרדם.

 

באותו סוף שבוע הייתי צריך לעשות שוב משמרת לילה ושמתי לב שהשינה שלי היתה גרועה מתמיד.

 

ביום ראשון, יומיים לאחר מכן, הגיעו הורי לביקור. זה היה יום הולדתו של אבי. בשעת הקפה עלה נושא השינויים בתנועה והבריונים בכבישים. זו היתה הפעם הראשונה בה דיברתי על האירוע שהיה לי.

 

במשך הלילה מיום ראשון לשני, התחיל השיעול [שלב הריפוי]. ב-26 לספטמבר, אחה"צ, היתה לי פגישה עם חבר מטפל שעסק ב-GNM בשנתיים האחרונות. ביקרתי אצלו כי רציתי לדעת יותר על עבודתו.

 

הוא הבחין בשיעול שלי ורצה לדעת כמה זמן זה נמשך והאם מצאתי את עצמי במצב של לחץ שגרם לי להתנשף חזק עם תחושה של צורך באוויר. באותו רגע שום דבר לא עלה בדעתי.

הוא המשיך: זה "חייב להיות חייב להיות קונפליקט של פחד טריטוריאלי."

 

קונפליקט של פחד טריטוריאלי? חשבתי על מקום עבודתי והסברתי את הפחד שיש לי שנובע מזה.

"לא, זה לא זה. אם אתה מתעמת עם זה כבר במשך שנים והמצב הורע רק קצת, ניתן לשלול אפשרות זו. אם הבוס שלך אמר לך זאת בפתאומיות, אז אולי זה ייתכן", הוא ענה.

 

המשכתי לחשוב מה זה יכול להיות.

 

מה שחשוב במקרה זה, הוא מה נחשב בעיני כטריטוריה שלי.

הדבר הראשון שעלה בדעתי היה הבית שלי, אח"כ סביבת המגורים, מקומות שאני מבקר באופן תדיר. הקונפליקט קשור לתחושה עמוקה של בהלה או איום בתחום זה.

 

הרהרתי בדבר, אך לא הגעתי לשום מסקנה.

 

כשכבר כמעט יצאתי, הזכרתי את האירוע שהיה לי ביום ששי בבוקר וסיפרתי את כל הפרטים. המטפל קטע אותי ואמר: "זהו זה!".

 

"ממממ... סליחה?" – שאלתי.

"אתה החשבת את אותו רחוב ואת אותו נתיב כטריטוריה שלך." הוא ענה. "אותו נהג איים לפלוש לטריטוריה שלך. לפחות כך התפרש המצב אצלך וזה הרגע בו קיבלת את ה-DHS שלך".

 

פשוט נדהמתי. זה היה ברור – זה היה זה! ופתרון הקונפליקט בשבילי היתה אותה מסיבת קפה בשבת, בה סיפרתי לכולם את הכל בפרוטרוט וכן כששמתי לב שהגבתי בחוזקה עם גופי.

 

לסיכום, אני רוצה להגיד שהשיעול שלי אפילו החריף במשך מספר ימים לאחר מכן. במשך יומיים היתה לי אפילו דלקת ריאות. שלושה ימים לאחר מכן השיעול נעלם.

 

זה מדהים להתבונן ולראות את החוקים הטבעיים בפעולה.

 

בברכות,

מיכה (Micha)

 

 

.........................................................................................................................

 

הערה: 

כותב מאמר זה אינו רופא, והמידע שכאן אינו מהווה המלצות או התוויות רפואיות.

בכל מקרה יש לפנות לרופא מוסמך.