טיפ מס' 72: שני סיפורים מרגשים

פורסם לראשונה בעברית ב-30.12.2011

 

 

מובאים כאן הפעם קישורים לשני קטעי וידאו, אשר כל אחד מהם הוא סיפור ריפוי מרגש ממצבים שנחשבים חשוכי מרפא.

שני מקרים אלה אינם קשורים לרפואה החדשה, ומכיוון שהאנשים המעורבים כאן לא מזכירים כלל את ה-GNM, יתכן מאד שהם לא ידעו אפילו על קיומה. אך זוהי הזדמנות לנסות לנתח מקרים אלה עם הידע של הרפואה החדשה, גם אם ידע זה לא היה בידי האנשים המעורבים בשני המקרים.

זהו ניסיון ראשוני, אשר מפאת מחסור במידע אינו יכול לתת תשובות ברורות וחד משמעיות, אך התהליך של חיפוש התשובות עשוי להיות מועיל לכל אחד מכם המעוניין להיעזר יותר בידע של הרפואה החדשה.

מומלץ לראות קודם את קטעי הוידאו לפני שאתם קוראים את ההתייחסויות שבטיפ זה.

 

1. ריפויו של ילד שאובחן עם נוירובלסטומה בדרגה 4:

 

הרצאה יוצאת דופן של אבא, שמבריא את בנו מסרטן!

(עם כתוביות בעברית)

 

תאור המקרה בקצרה:

בובי, ילד אנגלי שנולד ב-2002, אובחן בגיל 3 ו-4 חודשים עם סרטן מסוג נוירובלסטומה ממאירה, בדרגה 4 (הכי מתקדמת), אשר התחיל בבלוטת יותרת הכליה (בלוטת האדרנל) והתפשט לעצמות ולמח העצמות בגולגולת ובירך השמאלי. לפי דברי הרופאים, סיכויי ההישרדות של הילד היו נמוכים מאד.

ההורים החליטו שהם יעשו כל מה שהם יכולים כדי להציל את הילד, והם אכן עשו זאת, ובגדול.

סרטון הוידאו הזה עם התרגום לעברית הועלה ל-YOU TUBE ב-22.12.2011.

 

מידע מתוך הויקיפדיה:

נוירובלסטומה (neuroblastoma) הוא אחד הגידולים הסולידיים השכיחים אצל ילדים, כאשר כ-50% מן המקרים מתרחשים אצל תינוקות מתחת לגיל שנתיים. זהו גידול נוירואנדוקריני, הנובע ממערכת העצבים הסימפתטית. לרוב הגידול נובע מבלוטת האדרנל אולם הוא יכול לנבוע גם מרקמות עצבים שונות בצוואר, חזה, בטן או אגן.

נוירובלסטומה הינה אחת מהממאירויות המועטות אשר יודעות לעבור רגרסיה מצורה לא ממוינת לצורה שפירה לחלוטין. זוהי מחלה עם הטרוגניות גדולה מבחינת הופעה קלינית, והיא מחולקת לפי שלוש דרגות סיכון: קלה, בינונית ובעלת סיכון גבוה. מחלה עם סיכון נמוך הינה שכיחה בעיקר אצל תינוקות ולעתים היא אינה דורשת טיפול כלל או רק טיפול ניתוחי, ומחלה המדורגת כמחלה בעלת סיכון גבוה אינה מגיבה היטב אף לטיפול המתקדם ביותר שקיים היום...... שיעור ההישרדות לזמן ארוך אצל ילדים עם מחלה מתקדמת המבוגרים מ- 18 חודשים הינה בעלת פרוגנוזה לא טובה למרות טיפול מולטי-מודלי הכולל טיפול כימותרפי מסיבי, ניתוח, הקרנות, השתלת מח עצם וטיפולים נוספים כגון אימונותרפיה ועוד.

 

מה אמרו הרופאים להוריו של בובי לגבי סיכויי ההישרדות מסרטן כזה בדרגה 4:

פחות מ-20% שורדים שנה אחת.

רק 3% שורדים 5 שנים.

"מה גורם לסרטן זה?" שאל האב. "אף אחד לא יודע" ענו הרופאים.

"מה אני יכול לעשות כדי לשפר את סיכוייו?". "שום דבר", היתה התשובה.

"מה לגבי תזונה?".  "אין שום הוכחות לכך שהתזונה משפיעה".

 

ניסיון להבין את המקרה בעזרת הרפואה החדשה:

הערה: הניסיון כאן להבין את המקרה מבוסס רק על המידע המוצג בקטע הוידאו הנ"ל. להבנה מלאה של המקרה חסר לנו מידע, ולכן במקומות מסויימים תוצגנה אפשרויות או השערות.

א. בלסטומה בבלוטת האדרנל מתפתחת במדולה (ליבה) של הבלוטה וקשורה לשכבת האנדודרם.

הקונפליקט: סטרס חזק ובלתי נסבל.

מקום הופעת ה-HH  במוח: בגנגליון באזור של מערכת העצבים האוטונומית, על הגזע הסימפתטי.

המטרה הביולוגית: להגביר זמנית את ייצור ההורמונים מהבלוטה כדי לשפר את יכולת ההתמודדות עם מצב ספציפי זה של סטרס חריף.

שלב ה-CA: גידול מסוג פאוכרומוציטומה, שמתפתח בליבת בלוטת האדרנל ומגביר את הפרשת ההורמונים אדרנלין, נוראדרנלין ודופאמין.

שלב הריפוי: הגידול מפורק ע"י חיידקי TB. יתכן דימום בליבת בלוטת האדרנל.

 

ב. סרטן עצמות:

הקונפליקט: יע"ע (ירידת ערך עצמי) חזקה.

כשזה מופיע בגולגולת – יע"ע אינטלקטואלית

כשזה מופיע בירך – אי יכולת להמשיך לסבול משהו, לשאת משהו.

כאשר זה בירך שמאל אצל אדם ימני – זה קשור לאמא או הילדים שלו.

כאשר זה בירך שמאל אצל אדם שמאלי – זה קשור לאבא או כל אדם אחר שאינו האמא או הילדים שלו.

בשלב ה-CA : אובדן תאי עצם. כאשר הקונפליקט חזק, תיתכן גם פגיעה במח העצם.

בשלב הריפוי: יש תהליך של שיקום של העצם ומח העצם. תהליך זה מלווה בד"כ בעייפות וכאבים.

 

מה גרם להתפתחות הגידול בבלוטת האדרנל?

קשה לדעת. יתכן שלידת העכוז של בובי היתה טראומטית בשבילו ושזה היה הקונפליקט המקורי.

מדוע הגידול המשיך לגדול?

גם כאן אנחנו יכולים רק לשער. מה שמונע בד"כ מהגוף להשלים את התהליך של תוכנית ביולוגית SBS  (מחלה) הם טריגרים אשר מעוררים מדי פעם את השפעת הקונפליקט המקורי. האם תנוחות גוף מסויימות היו טריגרים? האם מתחים בבית? האם קשיים פיזיים? וישנן עוד אפשרויות רבות.

 

מדוע הופיעו "גרורות" בעצמות?

לפי הרפואה החדשה אין דבר כזה "גרורות" סרטניות, וכל גידול הוא תוצאה של קונפליקט חדש.

הפגיעה בעצמות מתבטאת באובדן של תאי עצם בשלב ה-CA ומלבד הסימפטומים של הסטרס או של תחושת יע"ע, אין בד"כ סימפטומים פיזיים בולטים בשלב הזה, למעט אם יש פגיעה חזקה או פגיעה מתמשכת במח העצמות, ואז עלולה להיות אנמיה, היחלשות של המערכת החיסונית ועוד. את עיקר הסימפטומים הקשורים ל"סרטן" העצמות מרגישים רק בשלב הריפוי, וזה יכול להופיע עם כאבים, עייפות רבה, חולשה ועוד.

 

הימצאות הגידול בבלוטת האדרנל מצביעה על כך שמשהו התפרש אצל בובי כסטרס בלתי נסבל.

התוכנית הביולוגית (SBS) שקשורה לעצם הירך מופעלת כאשר האדם לא יכול לשאת יותר משהו.

אנחנו לא יודעים אם בובי הוא ימני או שמאלי, כך שאין לנו אפשרות לדעת אם הסטרס הזה היה קשור לאמא שלו, לאבא שלו, או למישהו או משהו אחר.

יתכן שהפגיעה בעצם הירך קשורה לאותו סטרס שגרם להתפתחות הגידול בבלוטת האדרנל.

אפשרות אחרת היא, שהגידול עצמו יצר מצוקה פיזית מתמשכת שלבובי היה קשה לסבול אותה.

 

יותר קשה להסביר מדוע המחלה הגיעה גם לעצם הגולגולת.

האם הערות או גערות מסויימות מצד אחד ההורים השפיעו על בובי? האם זה קשור לאירוע שהיה לו עם ילד או ילדים אחרים שצחקו עליו או לעגו לו? או קרוב משפחה שהתנהג אליו בגסות? האם זה משהו שקשור לתקופה בה היה עדיין עובר? זאת לא נוכל לדעת ללא תשאול מפורט של בני המשפחה.

 

מה איפשר את הריפוי?

ההורים התגייסו באופן טוטלי להצלת הילד, והם עשו כל דבר שיכלו לשם כך, כולל תזונה ותוספי תזונה, חשיבה חיובית, רפואת תדרים, ריפוי באוזון, תהליכי ניקוי וטיהור של הגוף, טיפול בקרינה אינפרה-אדומה, מניעת כל זיהום אפשרי במים ובאויר ומיזעור נזקי הכימותרפיה.

גם אם הגורמים להתפתחות המחלה הם קונפליקטים ביולוגיים, שברובם מתבטאים כקונפליקטים רגשיים, אין ספק שלכל הטיפולים האחרים, הפיזיים והאנרגטיים, יש השפעה משמעותית על התהליכים בגוף.

אך מעל לכל, ההורים שידרו לבובי, לעצמם ולכל הסובב אותם מסר חד-משמעי: הילד הזה יחיה, והוא יחיה טוב בבריאות מלאה!

מסר זה של נחישות ואמונה היה מלווה בתשומת-לב מלאה לצרכיו של בובי, עם הרבה אהבה ומסירות. באיכויות אלה ובאיכויות נוספות שהצטרפו לעזרת ההורים, יש כוחות ריפוי בעלי השפעה מיטיבה לא פחות מכל הטיפולים הנראים לעין שהם עשו.

דבר נוסף חשוב מאד שההורים הבינו בשלב מוקדם (בין היתר בעזרתו של אורי גלר...) היה – לא לתת מקום להשפעות שליליות. לא לתת מקום לפחדים, לספקות, לדאגות, לחרדות, ליאוש וכו', כי השפעות אלה מחלישות ופוגעות בתהליכי הריפוי.

 

הסרטן בבלוטת האדרנל היה כנראה במצב של "ריפוי תלוי". המחלה בעצמות היתה כנראה כבר בשלב הריפוי, אך יתכן שגם היא היתה בריפוי תלוי, בגלל ההשפעות של הגידול באדרנל.

הטיפולים הפחיתו באופן ברור את אותם דברים שגרמו לבובי לסטרס ברמה הפיזית, ונראה שגם ברמה הרגשית. הם הצליחו למזער למינימום את נזקי הכימותרפיה וחיזקו בצורה מרשימה את תהליכי הריפוי הטבעיים.

הידד! כן ירבו!

 

 

2. רופאה מדיצינית אשר חלתה בטרשת נפוצה וריפאה עצמה בעיקר בעזרת תזונה:

 

תאור המקרה בקיצור:

ד"ר טרי וולס, רופאה מארה"ב בשנות ה-40 לחייה, אם לשני ילדים קטנים, אובחנה בשנת 2000 כחולה בטרשת נפוצה (MS). כרופאה היא דאגה לקבל את הטיפול הרפואי החדיש והמתקדם ביותר, וקראה את המחקרים החדשים ביותר שהתפרסמו בנושא זה. אך מצבה הלך והתדרדר. לאחר 7 שנים של טיפול רפואי היא הגיעה למצב בו היא נאלצה לשכב רב הזמן ויכלה ללכת רק מרחקים קצרים, ורק בעזרת שני מקלות הליכה. בסוף 2007, בעקבות לימוד מעמיק ויסודי של הפיזיולוגיה של המחלה ושל השפעותיהם של מרכיבי תזונה שונים, היא עברה לאכול רק תזונה טבעית וכן תוספי תזונה שונים, בהתאם לתוכנית שהיא בנתה לעצמה, במיוחד לתאי המוח ולמיטוכונדריה בתאים. מצבה השתפר במהירות ובצורה דרמטית. לאחר 3 חודשים מיום שינוי התזונה היא יכלה ללכת עם מקל הליכה אחד. לאחר 4 חודשים היא כבר הלכה ללא מקל הליכה. לאחר 9 חודשים היא כבר יכלה לרכב על אופניים למרחק של כ-29 ק"מ.

כיום היא בריאה לגמרי ומקדישה את חייה ללמד את חשיבותה של התזונה הנכונה.

 

סרטון הוידאו שבקישור הנ"ל צולם ב-11.11.2011 והועלה ל-YOU TUBE ב- 30.11.2011.

 

ניתן למצוא בגוגל וב-YOU TUBE מידע מפורט על התזונה שהיא פיתחה.

תאור מפורט (באנגלית) של ד"ר וולס על עצמה ועל מחלתה ניתן למצוא בקישור הזה: My Story

 

 

ניסיון להבין את המקרה לפי הרפואה החדשה:

הקונפליקט הגורם להתפתחות MS הוא מצב היוצר תחושה כגון:

"אני תקוע, לא מסוגל לברוח"

"אני לא מסוגל לצאת מזה"

"אני לא מסוגל להימלט"

"אני לא מסוגל להחזיק את זה"

"אני לא מסוגל להגן על עצמי"

וכו'.

 

אופיו של הקונפליקט/טראומה מכתיב איזה שרירים ייפגעו.

שרירי הרגליים נפגעים כאשר הקונפליקט מתבטא אצלנו בצורה כגון:

"מרגיש לכוד" (דימוי של כסא גלגלים)

"מרגיש כלוא"

"מרגיש כבול"

"מרגיש תקוע"

"לא מסוגל לעמוד בקצב"

"לא מסוגל לעקוב אחרי הדברים (או אחרי המדריך)"

"לא מסוגל לטפס (לדוגמא: לא קידמו אותי בתפקיד)"

 

מקום ה-HH במוח: בחלק הקדמי של המרכז המוטורי (שנמצא בקליפת המוח) ב- paracentral gyrus (שמאל או ימין).

במקרים בהם היה גם קונפליקט שגרם לתחושה חזקה של ירידת ערך עצמי, תהיה פגיעה גם באזור מסויים בתוך החלק במוח שנקרא "המדולה של הקורטקס".

 

בשלב ה-CA: שיתוק זמני של השרירים הרלוונטיים.

 

בחצי הראשון של שלב הריפוי:

מתחיל תהליך של החזרת העצבים והשרירים לתפקוד תקין. תהליך זה כולל גם שיקום של האזור שנפגע במוח (אזור ה-HH). תהליך הריפוי במוח זקוק בשלב זה לסביבה נוזלית ולכן נוצרת בצקת באזור ה-HH. בתחילת התהליך עלולה הבצקת אף להחריף את הסימפטומים של השיתוק.

 

בשלב ה-EC (משבר הריפוי): יש בד"כ התקף בעיקר באותם שרירים שנפגעו מהטראומה. התקף זה אמור לסתור את השיתוק ע"י תנועתיות מכסימלית של השרירים שנפגעו. התקף אפילפטי זה (כללי או מקומי) הוא הסימן הנראה לעין שהגוף שואף לחזור למצב נורמלי.

 

בחצי השני של שלב הריפוי:

אם תוך כדי תהליך הריפוי לא תהיה הישנות של השפעת הטראומה/קונפליקט – יחזרו השרירים בהדרגה לתפקוד תקין.

 

אדם שלא מבין את התהליך עלול להיבהל ולהירתע מהעוויתות, הרעידות או חולשת השרירים. זה מרפה את ידיו (פיזית ופיגורטיבית) וגורם להשפעת הקונפליקט לחזור. כך נוצר מעגל קסמים של ניסיון ריפוי והישנות השפעת הטראומה.

תהליך חוזר ונשנה זה גורם לפגיעה מצטברת ברקמת השריר, בתאי המוח בשכבת המיאלין של העצבים ולפעמים גם בתאי העצב עצמם, מה שגורם להחרפה הדרגתית בסימפטומים.

קצב התפתחות המחלה תלוי בכמות ועוצמת המצבים המהווים טריגרים להפעלת השפעת הקונפליקטים המקוריים. ככל שהחולה מוצא עצמו יותר במצבים כאלה וככל שהם עוצמתיים יותר – תתפתח המחלה מהר יותר ובצורה חריפה יותר.

הימנעות ממצבים אלה עשויה להביא לעצירה מוחלטת של המחלה ועם טיפול נכון אף לריפוי.

 

מה גרם להתפתחות המחלה אצל ד"ר וולס?

מתוך המידע החלקי שיש לנו, ניתן כאמור רק להעלות מספר אפשרויות והשערות:

א. בתחילת הרצאתה מציינת ד"ר וולס שהיא אהבה לעסוק בטאקוונדו (אומנות לחימה קוריאנית) ואף היתה פעם אחת אלופה ארצית בתחום זה.

העיסוק באומנויות לחימה יכול לספק מצבים רבים המתאימים לגרימת קונפליקטים יוצרי MS, כגון:

"אני תקוע"

"אני לא מסוגל לצאת מזה"

"אני לא מסוגל להחזיק את זה"

"אני לא מסוגל להגן על עצמי"

 

הסיכוי שקונפליקט כזה יגרום למחלה גבוה יותר ככל שהאדם שאפתן יותר ומגיע להיות בין המובילים בתחום, כי אז כל כישלון הופך לטראומטי יותר.

 

ב. לאחר שהתחילה ללמוד רפואה, הפסיקה ד"ר וולס להתחרות בטאקוואנדו אך המשיכה להתאמן בזה והחלה גם לעסוק בענפי ספורט אחרים כולל ריצת מרתון, טיפוס צוקים, תחרויות סקי למרחק 55 ק"מ, טיפוס הרים בנפאל ועוד.

גם בתחומים אלה, ובמיוחד בטיפוס צוקים, ייתכנו מצבים רבים העלולים לגרום לאחד הקונפליקטים הנ"ל.

בהקשר לזה, ניתן לקרוא (בעברית) בקישור שכאן את הסיפור ההירואי והעצוב על מטפס הצוקים הישראלי, פליקס שלומוביץ' שחלה ב-ALS:  המטפס שנחם ב-ALS

פליקס המשיך לעשות מבצעי טיפוס גם לאחר שחלה במחלה וכבר היה מוגבל מאד ביכולותיו. מצד אחד זה מעורר השראה לראות את עוצמת רוחו המתגברת על מגבלות הגוף. אך מצד שני יתכן מאד, שכל מבצע טיפוס שהוא עשה לאחר שהתגלתה מחלתו, היווה למעשה טריגר שמנע ממנו להשלים את תהליך הריפוי.

 

ג. קונפליקטים כנ"ל יכולים  להתפתח באינספור אפשרויות, כולל בבית, בעבודה בחופשה ובעצם בכל מקום.

 

מדוע מצבה הלך והתדרדר כל עוד היא טופלה בטיפול הרפואי המקובל?

אפשרויות:

א. היו טריגרים שמנעו את השלמת תהליך הריפוי.

ב. התרופות השונות, ובמיוחד הכימותרפיה, לא אפשרו לגוף להשלים את תהליך הריפוי.

ג. היא סמכה על הרופאים והתרופות ולא לקחה מספיק אחריות בתהליך הריפוי של עצמה.

ד. בתת-המודע שלה היא קיבלה את הגישה המקובלת האומרת שהמחלה חשוכת מרפא ושהיא תהיה בתהליך התדרדרות מתמשך.

 

מה איפשר בסופו של דבר את הריפוי המלא?

א. היא לקחה אחריות מלאה על מעשיה ועל הטיפול בעצמה ובזאת למעשה היא העבירה מסר לכל המערכות בגופה, שמעכשיו כולם מגוייסים לטובת הריפוי, בלי הפרעה של חומרים וטיפולים מזיקים והרסניים.

ב. נחישות בלתי מתפשרת, אמונה מלאה בדרך שהיא בחרה ומשמעת עצמית גבוהה מאד.

ג. היא איפשרה לגוף להתנקות לגמרי מכל הרעלים שפגעו בתהליכי הריפוי.

ד. היא דאגה לספק לגופה את כל מרכיבי התזונה שהוא היה זקוק להם, עם מינימום מזונות שמכבידים על הגוף.

 

יש בסיפור של ד"ר וולס מוטיב מעניין שניתן למצוא אותו במקרים אחרים של ריפוי יוצא דופן:

התשובה, או הפתרון, או מציאת הדרך לפתרון, מגיעים לפעמים רק כשאנחנו נכנעים לגמרי ומוותרים על המאבק מהסוג שהכרנו. נקודה זו לא מתוארת בהרצאתה של ד"ר וולס, אך היא מתוארת בבירור בלינק השני בו היא מספרת בפירוט על מחלתה.

שבע שנים תמימות היא ראתה כיצד גופה הולך ומתדרדר ולמרות זאת המשיכה ללכת עם הרפואה הרגילה. היא היתה זקוקה לשבע שנים ולהגיע למצב נואש בו היא כבר השלימה עם העובדה שהיא תהיה בקרוב נכה לחלוטין, כדי לגלות כמעט "במקרה" שישנה דרך אחרת.

מתאים אולי לציין כאן גם מוטיב מסוג אחר, שלא מופיע בסיפורה של ד"ר וולס, אך ניתן למצוא אותו בחלק מהמקרים האחרים של ריפוי יוצא דופן:

משהו בתוכנו מתעורר, מתעשת ויוצא למאבק חסר פשרות רק כשאנחנו עומדים עם הגב לקיר ומבינים שאם לא נעשה שינוי מהותי, זה סופנו.

לפעמים ההחלטה הזאת נעשית מאוחר מדי. לפעמים השינוי נעשה בצורה לא נכונה, בגלל חוסר ידע, חוסר הבנה וכד'. אך לפעמים זה מצליח, ואז התוצאה היא מדהימה.

 

מטרת העבודה שעושה כיום ד"ר וולס היא לעזור לנו לראות שיש אפשרות אחרת כדי שלא נצטרך להגיע למצב נואש.

האם הפתרון שהיא מצאה הוא הפתרון האולטימטיבי? אפשר להתווכח על כך. אך אי אפשר להתווכח עם העובדה שזה הציל אותה ועזר לאנשים אחרים.

 

אחת ממטרותיו של טיפ זה וגם הטיפים האחרים היא להרחיב את היריעה, כדי שנכיר יותר אפשרויות אשר עשויות לעזור לנו בטיפול בעצמנו ובאחרים.

 

מידע נוסף על טרשת נפוצה לפי הרפואה החדשה ניתן למצוא במאמר שבקישור הבא:

טרשת נפוצה (MS) – לפי ההבנות של הרפואה החדשה

 

..............................................................................................................................

 

הערה: 

כותב מאמר זה אינו רופא מדיציני, והמידע שכאן אינו מהווה המלצות או התוויות רפואיות.

בכל מקרה יש לפנות לרופא מוסמך.