טיפ מס' 80: פציאליס – שיתוק של עצב הפנים – עדות

פורסם לראשונה בעברית ב-28.10.2011

 

 

מובאת כאן עדות של גבר מקנדה אשר חווה מצב זמני של שיתוק שרירי הפנים בצד אחד (פציאליס). עדות זו פורסמה באנגלית באתר של ד"ר קרוליין מרקולין מקנדה, תלמידתו של ד"ר האמר.

 

.................................................................................................................................

 

21.3.2011

 

"איבוד חצי מפני לא היה זיהום ויראלי אחרי הכל"

 

במשך זמן ארוך ביותר, עשרות שנים למעשה, משהו מסתורי העסיק את סקרנותי. זו היתה "מחלה" מוזרה, שהופיעה על גופי באופן פתאומי, ללא כל אזהרה, בשנת 1964. כל משפחתי הקרובה היתה כמעט משועשעת מהסבל הלא רגיל הזה שלי, כי זה היה כה שונה מאישיותי ואופיי.

 

מדוע אני יודע שזה היה ב-1964? כי הייתי אז בן 27, ועבדתי בחברת אלקטרוניקה גדולה אליה הצטרפתי ב-1957. אחרי שבע שנים, הצלחתי להגיע לעמדה הנחשקת של מפקח על ההתקנות, ואומר בכנות, שהייתי גאה למדי על הישגי זה, וכפי שניתן היה לצפות, הייתי להוט לשתף במזלי הטוב את הורי, אשר גרו באותו זמן באיסטרן טאונשיפ (במחוז קוויבק).

 

בבוקר שבת נאה אחד ארזתי את שני ילדי, הכלב והאישה במכוניתי הצנועה ונסענו שעתיים ממונטריאול לסוטון, קוויבק. אבי ואמי קדמו את פנינו בהתלהבות הרגילה והתיישבנו למה שחשבתי שהולך להיות אחה"צ של רגיעה; אך זה לא מה שהיה – ואני מסביר...

 

מוקף ע"י משפחתי והורי מקשיבים בתשומת לב, סיפרתי להם שקודמתי לבסוף ושאני מצפה למשימה המקצועית החשובה הראשונה שלי. לפני שהיתה לי הזדמנות לפרט את האפשרויות, אבי הסתכל עלי ברצינות רבה ואמר בקול חמור סבר: "אני נדהם שהממונים עליך יעשו טעות כזאת חמורה, כי כאשר הם יגלו עד כמה אתה באמת לא מוכשר ומוגבל מנטלית הם בטוח יורידו אותך בדרגה או יפטרו אותך לגמרי!"

 

לא יכולתי להאמין למשמע אוזני! זה היה אבי שלי שדיבר, חושף בפני כל משפחתי בדיוק את מה שהוא חשב עלי, בנו מדמו ובשרו, והרגשתי כאילו התעללו בי רגשית, בוזיתי בפני כל משפחתי ולעגו לי בפומבי בדרך הגרועה ביותר. את זה לא יכולתי לסבול בשקט.

 

קמתי בפתאומיות, אספתי את משפחתי ופנינו למכונית במחאה שקטה. נראה היה שאפילו לא היתה לי האנרגיה או כוח הרצון להצדיק את עצמי בפניו. איך הוא יכול היה לעשות לי זאת, לבן שלו? בזמן הנסיעה חזרה למונטריאול רתחתי מזעם בתוכי אך כלפי חוץ לא הייתי מסוגל לבטא במילים עלבון זה שלא ניתן להעלותו על דל השפתיים והחשיפה הפומבית של משהו שלא הייתי מודע אליו – דעתו של אבי עלי.

 

באותו ערב, שמתי לב שאני מדבר בצורה מוזרה, מעדתי במילותי שלי והרגשתי מתח מסויים בצד ימין של פני (אני ימני!), ומאוחר יותר באותו ערב נאמר לי שפני היו מעוותים ומוזרים – עיני הימנית היתה פתוחה לרווחה ובלתי ממצמצת, השפה הימנית שלי היתה תלויה ברפיון בצורה מוזרה ואפילו הזילה ריר, וכאשר חייכתי, הצד השמאלי של פני היה נורמלי באופן מושלם, אך צד ימין של פני היה כמו מסיכה, ללא תזוזה, ולמעשה משותק.

 

באופן טבעי, משפחתי היתה מפוחדת ודי תומכת. בבוקר שלמחרת המצב לא היה טוב יותר מהערב הקודם, והתחלתי לחפש הסבר לסבל הלא רגיל הזה שלי. "זיהום נגיפי של עצב הפנים" היה הדבר הכי טוב שהרופא שלי יכול היה להעלות, מלבד זאת שהוא הרגיש צורך להגיד שלעתים תכופות התוצאה של מצב כזה היא "פגיעה תמידית בצורה" (מילים שלו, לא שלי). הוא אבחן את מצבי כ"שיתוק על שם בל" ("Bell's palsy").

 

תארו לעצמכם אותי הולך כך לעבודה, פוגש אנשים, מדבר עם אנשים – זה היה סיוט! עבר שבוע ולבסוף אמי התנצלה על האכזריות שאין להעלותה על דל השפתיים בהתנהגותו של אבי, וטאטאתי את האפיזודה הלא נעימה הזאת אל מתחת לשטיח. אז הרגשתי באטיות את החיים חוזרים לצד הימני של פני. לא היתה יותר כל סיבה לדאוג מפני תוצאות תמידיות כלשהן והחיים חזרו בשבילי למצב נורמלי.

 

40 שנה לאחר מכן, ב-2004, למדתי על ה-GNM ועם הרחבת הידע התחלתי לחבר את הנקודות ולראשונה מזה יותר מארבעה עשורים, הנסיבות סביב "השיתוק על שם בל" שלי החלו להראות הגיוניות, והבנתי שמילותיו האכזריות וחסרות המחשבה של אבי גרמו לי להרגיש נלעג כי לכאורה התבזיתי בפני משפחתי שלי. אובדן זה של כבוד ו"מעמד" הביא לשיתוק בצד ימין של הפנים, שנעלם רק לאחר שניערתי מעלי את הערותיו של אבי כמשהו שלא שווה אפילו לחשוב עליו.

 

אני אסיר תודה על כך שהתאפשר לי לבסוף לסגור עניין זה, תודות ל-GNM, ולהיות מודע לתוצאות המילים שנאמרות, אפילו שבמקרה זה הייתי בצד המקבל.

 

 

יורגן בוש (Juergen Buche), מונטריאול

 

 

 

..............................................................................................................................

 

הערה: 

כותב מאמר זה אינו רופא מדיציני, והמידע שכאן אינו מהווה המלצות או התוויות רפואיות.

בכל מקרה יש לפנות לרופא מוסמך.