שיגדון (גאוט)

 

מאת ג'זף הנקס

בלגיה / נידר-אמלס

13.07.2004

 

 

"הגאוט שלי נעלם לחלוטין"

 

במאי 1980 סבלתי מההתפרצות הראשונה אצלי של גאוט. זה קרה ביום ראשון בבוקר. היה לי כאב כזה במפרק של הבוהן השמאלית שבקושי יכולתי ללכת ונאלצתי להשתמש בקביים.

 

המחשבה הראשונה שלי היתה שבטח עשיתי תנועה לא טובה עם הקרסול. בבוקר שלמחרת, כשסיפרתי לעמית שלי על חשדי, הוא ביקש לראות את רגלי. הראיתי לו והוא פלט מייד, "יש לך רגל המלך!" – ביטוי שלא היה ידוע לי.

 

הוא הסביר שהוא התכוון לגאוט. הוא הכיר רופאה ריאומטולוגית שעימה קבעתי במהירות פגישה כדי לקבוע אם אכן זו היתה הבעיה. היא הגיעה לאותה מסקנה – זה היה באמת גאוט. בדיקות דם הראו שערכי חומצת השתן היו 14 מ"ג/ד"ל, כאשר הערכים הנורמליים לגברים אמורים להיות פחות מ-7 מ"ג/ד"ל.

 

הרופאה רשמה תרופות לעצירה מיידית של הכאב. הייתי אמור לקחת גלולה יומית להורדת רמת חומצת השתן כדי למנוע התפרצויות נוספות. מלבד זאת היא יעצה לי לשנות את התזונה שלי – כלומר, ללא בשר אדום, סוגים מסויימים של כרוב, איברים פנימיים, כל סוגי הנקניק, יין אדום, ליקרים חריפים וכו'.

 

לאחר זמן מה אירעה התפרצות נוספת למרות שלקחתי את התרופות באופן סדיר. ההסבר הרפואי היה שלא הקפדתי כראוי על התזונה המיוחדת. לא יכולתי באמת להכחיש זאת – מי, אחרי הכל, לא חוטא מדי פעם בענייני תזונה?

 

לפי הרפואה המקובלת, גאוט היא מחלה של שפע – יותר מזון ומשקאות טובים, בתכיפות רבה מדי. זה נשמע לי מתקבל על הדעת, שבגלל הכמויות הגדולות של חומצת שתן בדם, מתרכזים גבישים במפרקים, אשר גורמים לכאבים הנוראיים שחוויתי.

 

בזמן חופשה משפחתית בחוף הבלגי ב-1985, פגשנו רופא דרום אפריקאי אשר עשה את לימודיו באוניברסיטה של בריסל. שאלתי לעצתו לגבי הגאוט שלי ולגבי הדעה המקובלת שזה נגרם קרוב לוודאי כתוצאה מהרגלי האכילה והשתיה הלקויים שלי.

 

הוא לא הסכים איתי בשום אופן ואמר שזה לא קשור כלל לאכילה ושתיה. הוא הסביר, שבדרום-אפריקה הרבה אנשים מתים מרעב, והם בטוח לא אוכלים בשר או שותים יין אדום – אך עדיין גאוט היא אחת המחלות הנפוצות ביותר שם. זה גרם לי לחשוב. אך מה עוד יכול אדם לעשות אם אין לו אלטרנטיבות, מלבד בליעת תרופות?

 

לפי עצת הריאומטולוגית לקחתי על בסיס יומי את התרופה להורדת חומצת השתן, ותרופה נוספת כאשר היו התפרצויות של הגאוט. אך ההתפרצויות המשיכו לחזור שוב ושוב – אולי 6-5 פעמים בשנה.

 

 

גאוט – לפי הרפואה החדשה

 

בגאוט לוקחים חלק שני קונפליקטים:

1. קונפליקט פיזי של ירידת ערך עצמי הפוגע באותו חלק של השלד שמעורב (בשלב הריפוי).

2. קונפליקט קיומי/נטישה (באבוביות הכליה).

 

גאוט קורה כאשר הקונפליקט הפיזי של ירידת ערך עצמי נפתר והקונפליקט הקיומי/נטישה עדיין בשלב האקטיבי.

 

ב-1997, הנושא של גאוט עלה בסמינר של ה-GNM. ד"ר האמר שאל אותי אם אני מסכים שהוא ינתח את המקרה שלי בפני הציבור. הסכמתי מיד (התארגנתי כבר מראש לעשות צילום CT). הגאוט היה ממוקם בבוהן של רגל שמאל.

 

ד"ר האמר הסתכל בצילום ה-CT והגיע מייד למסקנה שאני סובל מקונפליקט של ירידת ערך עצמי ברגל שמאל וכן מקונפליקט קיומי. אז התחלנו כולנו לחפש בזכרוננו מתי יכול היה לקרות קונפליקט כזה של ירידת ערך עצמי – אשתי ובני הצעיר ביותר השתתפו גם הם. כולנו הבענו את דעותינו.

 

כאשר בני אמר, " אף פעם לא שיחקת כדורגל אלא כמה תחרויות ניווט", האיר בי מישהו. אבי אסר עלי לשחק כדורגל בגיל 17 לאחר שאחי המבוגר יותר שבר את רגלו במשחק כדורגל. זה השאיר אותנו עם תחרויות הניווט.

 

ד"ר האמר שאל: "ומה קרה אז?"

 

ב-1975 נולד לנו הבן הבכור, שלאחר מכן היה מצטרף אלינו לתחרויות אלה – אשתי נהגה תמיד לבוא. כאשר נולד בננו השני, זה נעשה קשה מדי לקחת איתנו את שני הילדים, ואשתי היתה מחוייבת להישאר איתם בבית. זה לא היה העיסוק המעניין ביותר בשבילה – לשמור על שני הילדים כאשר אני נהנה לי במקום אחר. שלום הבית סבל לעתים תכופות – ואני יכול להבין זאת באופן מלא.

 

הגיע היום בו המריבות בבית נעשו יותר מדי בשבילי, וכעסתי כל-כך שלמעשה ביטלתי את חברותי במועדון תחרויות הניווט. זה קרה ב-30.12.1979, ומאז לא השתתפתי אף פעם בתחרויות אלה.

 

האירוע הזה הפך להיות המקור לקונפליקט הפיזי (ספורט) שלי של ירידת ערך עצמי. קונפליקט הנטישה היה שהייתי צריך לעזוב את אשתי בבית.

 

אמרתי לד"ר האמר, "אני יכול לעקוב אחרי ההיגיון שלך עד כה, אך מדוע קיבלתי את הגאוט רק בבוהן השמאלית ולא בימנית? אחרי הכל, אני ימני ולפי ה-GNM האם לא הייתי אמור לקבל את הגאוט בבוהן הימנית – הצד של השותף?"

 

המשכנו בחיפוש המנטלי שלנו כמו חבורת בלשים, עד שד"ר האמר שאל אותנו מדוע היתה אשתי צריכה להישאר בבית. "בגלל הילדים, כמובן", אמרנו!

 

ו – בינגו, הצהרה זו אישרה מדוע צריך היה הגאוט שלי להיות ממוקם בבוהן השמאלית – זה הצד אצלי של האמא/ילד – כי אני ימני. אצל שמאליים זה היה בדיוק להיפך.

 

קונפליקט קיומי/נטישה פוגע באבוביות הכליה וגורם לאצירת נוזלים. עכשיו אני יכול גם להבין את מה שרצה הרופא הדרום-אפריקאי להגיד לי כאשר הוא אמר מוקדם יותר שלגאוט אין כל קשר למזון עשיר. אחרי הכל, הרבה אנשים באפריקה סובלים מקונפליקטים קיומיים מהסיבה הברורה מאד שלמעשה אין להם מה לאכול!

 

מאז שהבנתי את הקשר בין שני הדברים, הגאוט שלי נעלם לחלוטין, אפילו אחרי שחזרתי לאכול שוב באופן נורמלי.

 

זוהי הסיבה לכך שאני רוצה להשתמש בהזדמנות זו להודות פעם נוספת לד"ר האמר על שגילה את הרפואה הגרמנית החדשה ועל הייעוץ שלו למשפחתי ולי.