טיפ מס' 147: טיפולים אלטרנטיביים בסרטן - חלק 1

טיפ מס' 141: החוק הביולוגי השני

פורסם לראשונה ב-7.2.2014

 

  

מדי פעם אנחנו חוזרים על דברים בסיסיים ברפואה החדשה, כדי לרענן את חשיבותם ואולי אף להעמיק ולהרחיב יותר את הידע וההבנה.

הטיפ הפעם מתמקד בחוק הביולוגי השני (מתוך חמישה חוקים) של הרפואה החדשה.

כמו כל שאר התגליות של הרפואה החדשה, גם הידע וההבנות שיש בחוק זה יכולים להיות כלי עזר מעולים לכל מטפל, בכל שיטת טיפול.

אין כוונה לפרט את הנושא בהרחבה, אלא להתייחס למספר נקודות חשובות בחוק זה.

 

............................................................................................................

 

 

בניסוחו המתומצת, החוק הביולוגי השני אומר כך:

לכל תוכנית ביולוגית מיוחדת ובעלת משמעות (SBS) יש שני מופעים, בתנאי שנמצא פתרון לקונפליקט. המופע הראשון הוא השלב האקטיבי של הקונפליקט. המופע השני הוא שלב הריפוי.

 

סימפטומים שונים לחלוטין בין שלבי התוכנית הביולוגית (המחלה)

אצל אדם בריא, שחי חיים רגילים, יש במשך היום השפעה דומיננטית של מערכת העצבים הסימפתטית ובלילה השפעה דומיננטית של מערכת העצבים הפארא-סימפתטית.

המערכת הסימפתטית היא זו המעוררת ומפעילה בגוף את התהליכים הדרושים להתמודדויות השונות של החיים ולמצבים של "הילחם או ברח".

המערכת הפארא-סימפתטית היא המרגיעה ומאפשרת תהליכי ריפוי.

 

כאשר מופעלת תוכנית ביולוגית ואנחנו נמצאים תחת השפעה אקטיבית של הקונפליקט, ישנה דומיננטיות מתמשכת של המערכת הסימפתטית, גם ביום וגם בלילה. זהו מצב של סטרס חזק, ובמרבית המקרים הסימפטומים היחידים שמורגשים בשלב זה, הם הסימפטומים האופייניים לסטרס, כולל קושי להרדם, שינה לא טובה, ירידה בתיאבון ועוד.

 

ברגע שהקונפליקט נפתר (במודע או שלא במודע) חל שינוי בגוף ומתחיל שלב הריפוי בו יש השפעה דומיננטית של המערכת הפארא-סימפתטית, גם ביום וגם בלילה.

 

מרבית הסימפטומים שגורמים לאנשים ללכת לרופא או למטפל מופיעים בשלב הריפוי.

 

לדוגמא – דלקות.

דלקת, בהגדרה, היא פעולה שהגוף יוצר כחלק מתהליכי הגנה וריפוי. כלומר, דלקות מופיעות רק בשלב הריפוי.

הרופאים נותנים תרופות אנטי דלקתיות שונות כדי להקל את הסימפטומים, אך למעשה הם פוגעים בתהליך הריפוי הטבעי.

 

מרבית הכאבים שאנחנו מרגישים, מופיעים בשלב הריפוי.

כל ההפרשות למיניהן, כגון נזלת, מוגלה, ליחה וכו' מופיעות בשלב הריפוי.

 

בערך חצי מסוגי הגידולים הסרטניים, הם גידולים שמתפתחים בשלב הריפוי כחלק מתהליך שיקום הרקמות בהן היה אובדן של תאים בשלב האקטיבי של הקונפליקט. זה כולל לדוגמא:

  • גידולים בצינורות החלב בשד (כ-80% ממקרי סרטן השד)
  • גידולים בצינורות הלבלב
  • סרטן עור מסוג BCC (סרטן העור הנפוץ ביותר)
  • סרטן בסמפונות
  • סרטן בצוואר הרחם

ועוד.

 

לקראת סוף שלב הריפוי, כאשר הגוף לא זקוק יותר לתאים העודפים שיצרו את הגידול, הוא מפרק אותם, והמצב חוזר לקדמותו, רק עם קצת צלקות.

 

הסוג השני של גידולים סרטניים הם גידולים אשר מתפתחים וגדלים בשלב האקטיבי של הקונפליקט, והם מפורקים בשלב הריפוי ע"י חיידקי שחפת ו/או פטריות, כגון פטריות קנדידה, תוך שליטה ובקרה מלאה של המוח.

דוגמאות לגידולים מסוג זה הם:

  • סרטן המעי הגס
  • סרטן בנאדיות הריאה
  • סרטן בבלוטות החלב בשד
  • סרטן באבוביות הכליה

ועוד.

 

בחלק מסוגי סרטן אלה, לא מרגישים כלל סימפטומים חשודים כלשהם בשלב האקטיבי של הקונפליקט, מלבד הסימפטומים של הסטרס, והגידול מתגלה רק בשלב הריפוי כאשר מופיעים הסימפטומים המתלווים לפירוק הגידולים ע"י החיידקים והפטריות.

 

למשל:

דלקת כיבית במעי הגס היא למעשה ביטוי של תהליך פירוק הגידולים בשלב הריפוי מסרטן המעי הגס!

שחפת ריאות היא למעשה ביטוי לתהליך פירוק הגידולים בנאדיות הריאה!

וכן הלאה.

 

משבר הריפוי

הקונפליקט שגורם להפעלת תוכנית ביולוגית (מחלה) פוגע גם במוח, באותו מרכז או ממסר במוח ששולט על הרקמה או האיבר בהם מופיעה המחלה.

את הפגיעה במוח רואים בצילומי CT של המוח בצורת עיגולים של תופעת ה-HH.

תהליך המחלה קורה בו-זמנית גם במוח וגם בגוף, ולמעשה גם בפסייכי (המערכת האנרגטית/רגשית שאותה אין לנו עדיין דרך למדוד).

 

כאשר נפתר הקונפליקט ומתחיל תהליך הריפוי, זה קורה בו-זמנית גם כן בשלושת הרמות.

בחצי הראשון של שלב הריפוי זקוק המוח לסביבה נוזלית לצורך ריפוי אזור ה-HH, ולשם כך נוצרת בצקת באותו אזור. תהליך הריפוי נעשה כאמור תחת השפעה דומיננטית של מערכת העצבים הפארא-סימפתטית, שאחת מהשפעותיה היא הרפיה והרחבה של כלי הדם.

 

באמצע שלב הריפוי, כאשר המוח מזהה שהוא כבר לא זקוק לבצקת המקומית, הוא יוצר סיגנל חזק של מערכת העצבים הסימפתטית. סיגנל זה גורם בין היתר לכיווץ מהיר של כלי הדם כשהמטרה היא להוציא את הבצקת החוצה מהמוח.

 

סיגנל חזק זה הוא הגורם לתופעה שנקראת "משבר הריפוי" או "המשבר האפילפטי".

כל ההתקפים המוכרים לנו, הם למעשה ביטויים שונים של משבר הריפוי! זה כולל התקף לב, התקף אסטמה, התקף אפילפטי, התקף הכולל אובדן הכרה, התקף של מיגרנה ועוד.

 

ככל שהקונפליקט היה חזק יותר וממושך יותר, כך גם משבר הריפוי יהיה דרמטי יותר.

סוג הסימפטומים במשבר הריפוי תלוי בסוג הקונפליקט.

התקף לב ייגרם רק ע"י הקונפליקטים הספציפיים שמשפיעים על הלב, התקף אפילפטי הכולל פרכוסים יופיע רק באותם קונפליקטים שהיו קשורים גם לשרירים, וכן הלאה.

 

להבנה של תופעת משבר הריפוי יש משמעות עצומה. אם האדם מבין שההתקף שהוא חווה היה למעשה משבר הריפוי, הוא יודע שהוא עבר כבר את החלק הקשה של תהליך הריפוי, ומעכשיו הדרך לריפוי מלא תהיה יותר קלה (בתנאי שהוא ישמור על עצמו מפני השפעות חוזרות של הקונפליקט המקורי).

הבנה זו יכולה להפחית פחדים וחרדות בצורה דרמטית, להוריד בצורה משמעותית את השימוש בתרופות מיותרות ולהבהיר ל"חולה" שהוא קרוב להשלמת תהליך הריפוי.

ישנם מקרים בהם ההבנה של משבר הריפוי יכולה להציל חיים.

 

לאחר משבר הריפוי

שלב הריפוי מתבצע כאמור תחת השפעה דומיננטית של מערכת העצבים הפארא-סימפתטית, עם כל הסימפטומים האופייניים לשלב זה.

תהליך הריפוי נקטע לזמן קצר ע"י ההשפעה הסימפתטית החזקה שיוצרת את משבר הריפוי, ומייד לאחר שהושלם התפקיד של משבר הריפוי, חוזרת השפעה דומיננטית של המערכת הפארא-סימפתטית ונמשך תהליך הריפוי.

 

אם לא תהיינה הפרעות של קונפליקטים חדשים או טריגרים, יימשך החצי השני של שלב הריפוי תוך החלשות הדרגתית של הסימפטומים, עד החלמה מלאה.

 

תהליך הריפוי קורה כאמור בו זמנית גם בגוף וגם במוח. הוצאת הבצקת מהמוח במשבר הריפוי מאפשרת את הצעד הבא בתהליכי הריפוי במוח. לצורך השלמת שיקום האזור שנפגע במוח, מרכז המוח באותו אזור כמות גדולה יחסית של תאי גליה, שהם תאים של רקמת החיבור של המוח.

כאשר המוח מזהה שהוא כבר לא זקוק לכמות העודפת של תאי גליה אלה, הוא מפרק אותם והמצב חוזר לקדמותו.

 

אבל, לפני שהמוח מפרק את התאים העודפים, עלולה להיווצר בעיה חדשה, בעיקר בגלל ההתקדמות הטכנולוגית הרבה במכשור הרפואי.

אם בשלב זה עושים לחולה בדיקה של המוח ע"י צילום CT או MRI, עלול להתגלות גידול במוח, ובמקרים רבים יאובחן גידול זה כסרטן במוח או כגרורה.

התוצאה: חרדות, פחדים, קונפליקטים חדשים, נסיגה בתהליך הריפוי ובמקרים רבים מחליטים על טיפולים רפואיים מסוכנים ומיותרים.

 

לסיכום

החוק הביולוגי השני מראה שני שלבים עיקריים במהלך מחלה כאשר שלב הריפוי מחולק לשני חלקים ע"י משבר הריפוי. נסכם בקצרה את ארבעת המצבים:

 

  1. השלב האקטיבי של הקונפליקט (CA = Conflict Active phase).
    שלב זה נמשך כל עוד הקונפליקט לא נפתר ונמשכת השפעה אקטיבית שלו. זה כולל סטרס, חיפוש אינטנסיבי של פתרונות לבעיה, השפעה דומיננטית של המערכת הסימפתטית.
    שלב זה יכול להמשך בין שניה אחת לבין חודשים ואף שנים. 
     
  2. החצי הראשון של שלב הריפוי: סימפטומים שונים לחלוטין מאלה של שלב ה-CA, השפעה פארא-סימפתטית, בצקת במוח.
    משך שלב זה תלוי במידה רבה בזמן שנמשך השלב האקטיבי של הקונפליקט.
     
  3. משבר הריפוי (EC = Epileptic Crisis or Epileptoid Crisis): השפעה סימפתטית חזקה ומרוכזת לזמן קצר. התקף בהתאם לסוג הקונפליקט.
    שלב זה יכול להימשך בין מספר שניות למספר ימים.
     
  4. החצי השני של שלב הריפוי: הפחתה בעוצמת הסימפטומים של שלב הריפוי, השפעה פארא-סימפתטית, אפשרות לגידולים במוח.
    הסימפטומים הולכים ופוחתים עד ריפוי מלא.

 

אחת הבעיות העיקריות בשלב הריפוי היא השפעות חוזרות של הקונפליקט המקורי כתוצאה מטריגרים. כל השפעה כזאת גורמת לנסיגה בתהליך הריפוי.

במקרים רבים נוצרים קונפליקטים חדשים כתוצאה מהסימפטומים הלא נעימים של שלב הריפוי, או כתוצאה מאבחונים של הרופאים וגם זה גורם לנסיגה בתהליך הריפוי והארכתו.

אם יש השפעות חוזרות ונשנות של אותו קונפליקט, החולה נמצא למעשה במצב שנקרא "ריפוי תלוי" או בשפה פשוטה – מחלה כרונית.

 

משמעות דברים אלה היא, שחלק משמעותי בטיפול צריך לשים דגש על מניעה, או ניטרול, או מזעור השפעות חוזרות של הקונפליקט בגלל טריגרים.

ככל שאנחנו יודעים יותר בבהירות מה היה הקונפליקט המקורי ומהם הטריגרים, כך קל יותר להפחית את השפעותיהם השליליות.

 

פתרון הקונפליקטים והלימוד כיצד לנטרל או להפחית השפעות חוזרות שלהם, היא למעשה עבודה ממשית של התפתחות אישית. אין זו עבודה קלה, אך ככל שמתמידים ומתקדמים בה, היא עשויה להביא לחיים בריאים יותר, שלמים יותר, עם הרבה יותר איזון, שקט פנימי, שמחה וסיפוק.

 

.........................................................................................................................

 

הערה: 

כותב מאמר זה אינו רופא, והמידע שכאן אינו מהווה המלצות או התוויות רפואיות.

בכל מקרה יש לפנות לרופא מוסמך.