טיפ מס' 52: גמגום

פורסם לראשונה ב-12.8.2011

 

 

אחת הדרכים של הגוף להגיב לקונפליקט או טראומה היא ביצירת מצב של "קפיאה" (freeze), אי יכולת לזוז, שיתוק זמני, מקומי או כולל.

תכונה זו משמשת בטבע באותם מצבי חירום בהם חיה מוצאת את עצמה בסכנת חיים בסביבה של חיה טורפת, וכל תזוזה עלולה לחשוף אותה לחיית הטרף. הפחד או האימה שחווה החיה, מפעילים את אותה תוכנית ביולוגית אשר גורמת ל"קפיאה" זמנית, עד שתחלוף הסכנה.

 

כאשר אדם חווה טראומה של פחד, בהלה או אימה, שנגרמת בד"כ כתוצאה ממצב סכנה שלא היתה צפויה כלל, נוצרת במקרים רבים תחושה של התאבנות, אי יכולת לזוז. אזור הגרון הוא האזור העיקרי בגוף שמגיב למצבים של פחד חזיתי, בהלה פתאומית או אימה.

כאשר הטראומה פוגעת בממסר המוטורי ששולט על שרירי הגרון, מופיע שיתוק חלקי וזמני של שרירי הגרון ולפעמים גם אי יכולת זמנית לדבר.

 

מסתבר שמרכז הדיבור במוח (מרכז ברוקה) יושב בתוך הממסר במוח ששולט על שרירי הגרון. הסימפטומים האופייניים לשלב האקטיבי של הקונפליקט במצב כזה בו נפגעו שרירי הגרון הם קושי לנשוף החוצה (השאיפה מתארכת), נשימות כבדות, קושי לדבר ולפעמים אי-יכולת לדבר (האדם נאלם דום).

 

בחצי הראשון של שלב הריפוי חוזרים שרירי הגרון בהדרגה לתפקוד, תוך כדי עוויתות ושיעול. אם היה אובדן דיבור (מלא או חלקי), חוזר הדיבור בהדרגה להיות נורמלי. תהליך זה עלול להיות מלווה בגמגום.

 

משבר הריפוי מתבטא בעיקר בהתקף חזק של שיעול.

 

אם הגמגום לא חלף לאחר משבר הריפוי, אזי בחצי השני של שלב הריפוי, כאשר הכל מתנהל באופן טבעי וללא הפרעות, תהיה הפחתה הדרגתית בגמגום, עד חזרה לדיבור נורמלי.

 

מדוע גמגום הופך בחלק מהמקרים להיות כרוני?

בגלל טריגרים.

לפעמים הגמגום עצמו הופך להיות טריגר אשר מעורר כל פעם מחדש את השפעת הדפוס שנוצר בעקבות הטראומה המקורית, וכך יש נסיגה כל פעם מחדש, שלאחריה מתחיל שוב שלב הריפוי, שחלק ממנו מתבטא בגמגום.

זהו מילכוד של "מעגל קסמים" אשר המגמגם לא מצליח להשתחרר ממנו.

 

אך יכולים להיות גם טריגרים אחרים אשר יעוררו מחדש את השפעתו של הדפוס המקורי שגרם לגמגום. למשל, כל מצב חדש של פחד או בהלה עלול להיות טריגר כזה. או כל דבר אחר שמזכיר לתת המודע את המצב בו אירעה הטראומה המקורית.

 

עקרונות הטיפול

מחקרים רבים מראים שהגמגום לא נוצר כתוצאה מפגם אורגני, פיזי, כלשהו. ישנם סיפורים מרתקים על אנשים שבחיי היומיום היו מגמגמים, אך כאשר היו שרים, או מופיעים בתפקיד במה כלשהו, הגמגום היה נעלם לחלוטין. ברגע שהם חזרו למסגרת התפקוד הרגילה שלהם, חזר הגמגום.

 

הטיפול צריך לכלול את המרכיבים הבאים:

  • להסביר למטופל את הגורמים לגמגום ולהדגיש שהגמגום עצמו הוא חלק מתהליך הריפוי, כך שהמטופל ילמד לקבל את הגמגום כחלק מתהליך שחרור ויעזור לתהליך זה באופן מודע.
  • לנסות לגלות מה היה הקונפליקט/טראומה המקורי, ובעיקר מה הם הטריגרים שמעוררים את הגמגום כל פעם מחדש.
  • אם הטריגר העיקרי הוא הבושה שנגרמת בגלל הגמגום, צריך למקד חלק נכבד מהטיפול בהבאת המטופל למצב בו אינו מתבייש בגמגום ואינו פוחד ממנו. זוהי עבודה לא פשוטה של התפתחות אישית, שעיקרה עבודה פנימית של המטופל.
  • אם הטריגר העיקרי הוא מצב של סטרס ספציפי או מצבים הגורמים למטופל לפחד או בהלה, הטיפול צריך להתמקד בניטרול או מיזעור השפעות אלה.

 

המודעות, ההבנה והנחישות של המטופל להחלים הם מרכיבים חיוניים להצלחת התהליך. בסופו של דבר, היחידי שיכול לרפא את המטופל הוא המטופל עצמו.

מעבר לכך, כל מטפל מיישם את הדרכים והשיטות שהוא מכיר אשר עשויות לעזור ולזרז את התהליך. כלים שעשויים מאד לעזור בטיפול הם תרגילים שונים של דמיון מודרך, מדיטציות, הילינג, EFT, מוח אחד, ביואורגונומי, תיטא הילינג ועוד.

 

להצלחת הטיפול יש חשיבות רבה לדברים הבאים:

  • יכולתו של המטפל ליצור אמון מלא בו אצל המטופל.
  • אמונה מלאה של המטפל ביכולתו של המטופל להצליח במשימה.
  • יכולתו של המטפל להקרין למטופל מבטחונו בהצלחת הטיפול.
  • המטפל חייב להיות עם הרבה סבלנות, רצון אמיתי לעזור למטופל ונכונות להשקיע בכך כל מה שיידרש.

 

למי שעדיין לא ראה, מומלץ מאד לראות את הסרט "נאום המלך".

 

..............................................................................................................................

 

הערה: 

כותב מאמר זה אינו רופא מדיציני, והמידע שכאן אינו מהווה המלצות או התוויות רפואיות.

בכל מקרה יש לפנות לרופא מוסמך.