טיפ מס' 267: פירוק תיאוריית הוירוסים

פורסם לראשונה ב-23.11.2018

 

המאמר שכאן הוא תרגום מאנגלית של המאמר: Dismantling The Virus Theory שכתב הוירולוג הגרמני ד"ר סטפן לנקה ופורסם ביוני 2015.

זהו מאמר רציני ויוצא דופן, ארוך ולא תמיד קל, והוא מומלץ לכל מי שרוצה להבין טוב יותר את מה שנחשב כיום ברפואה (כנראה בטעות) כוירוסים פתוגניים.

 

לפי חקירותיו של ד"ר לנקה, מבחינה מדעית טהורה, לא הוכח עד היום קיומו בגוף האדם של אף אחד מאותם וירוסים שנחשבים כמחוללי מחלות (ואשר כנגד חלק מהם אף נותנים חיסונים).

 

מבחינה מדעית, אין כנראה בעיה להוכיח או להפריך את טענותיו של לנקה. אך אם יוכיחו שהוא צודק, זו תהיה אחת הטלטלות המשמעותיות ביותר בתולדות הרפואה המודרנית, ופגיעה אנושה בכל מי שמרויח מייצור, שיווק ומתן חיסונים ותרופות כנגד וירוסים.

זה יחייב שינוי דרמטי בכל מערכות הבריאות, שינוי בספרי הלימוד בבתי הספר לרפואה בפרט ובמערכת החינוך בכלל ועוד שינויים רבים.

האם זו הסיבה לכך שמוסדות הבריאות הממשלתיים האחראים במדינות השונות ומכוני המחקר המובילים בעולם נמנעים מלעסוק בסוגיה קריטית זו?

 

 

 

פירוק תיאוריית הוירוסים

"וירוס החצבת" כדוגמא

 

מדוע אנחנו צריכים להיות ספקנים לגבי קיומם של הוירוסים? מהם וירוסים ומהם לא?

כיצד מציגים כהוכחה מדעית את קיומם של הוירוסים?

 

 

הכותב: ד"ר סטפן לנקה

 

מדענים חייבים לבחון כל דבר ובמיוחד את מה שהם הכי אוהבים, כלומר, את התגליות והרעיונות שלהם עצמם. חוק בסיסי זה של מחקר מדעי עוזר למנוע התפתחויות שגויות וחושף את אלה שכבר קיימות. כמו כן, הכרחי שתינתן לכל אחד מאתנו הרשות להטיל ספק במצב הקיים, אחרת נחיה בדיקטטורה. בנוסף לכך, אסור שהמדע יהיה מוגבל למספר נבחר של מוסדות ומומחים. המדע יכול וצריך להתנהל ע"י כל אחד שיש לו את הידע הדרוש והשיטות המתאימות.

 

מדע יכול להחשב מדע רק אם טענותיו ניתנות לאימות, ניתנות לשחזור ואם הן מאפשרות תחזיות. מדע צריך גם בקרה חיצונית, כי, כפי שנראה, חלק ממדעי הרפואה איבדו כבר לפני זמן מה את המגע עם המציאות. כל אחד שיש לו ידע בביולוגיה והיווצרות החיים, בהתפתחות ותפקודי הרקמות, של הגוף והמוח, יטיל ספק באופן אוטומטי בהנחות לגבי וירוסים.

 

במציאות של הגוף ומנגנוניו, אין מקום לתהליכים ממאירים היפותטיים. כל התהליכים הביולוגיים, כולל אלה שיכולים להסתיים בסבל, כאב ומוות, נועדו במקורם להיות מועילים.

 

גישה שונה לתופעת הוירוסים אפשרית ונחוצה: כל הדיוט עם קצת ידע כללי בקריאת מאמרים מדעיים על וירוסים פתוגניים יכול להבין שוירוסים כאלה לא קיימים ומה שתואר הם רק מרכיבים נפוצים ואופייניים של תאים. ידע כללי זה יסופק במאמר זה.

 

 

מקורות הרעיון

המושג הנוכחי של וירוס מבוסס על רעיונות עתיקים לפיהם כל המחלות נגרמו ע"י רעלים ("טוקסינים") ושאנשים יוכלו לזכות שוב בריאות ע"י ייצור "אנטי-טוקסינים" כ"נוגדנים". ואכן, כמה מחלות נגרמות ע"י רעלים. הרעיון לאחר מכן, לפיו הגוף יכול לשקם את בריאותו ע"י שהוא מייצר או מקבל "נוגדנים", נולד כאשר נצפה שאנשים שרדו כמויות גדולות יותר של רעל (כגון אלכוהול) כאשר גופם אומן ע"י הגדלה הדרגתית של צריכת אותו רעל. אולם, במציאות אין נוגדנים, במקום זאת הגוף מייצר אנזימים, אשר מנטרלים ומחסלים את הרעלים (אלכוהול).

 

ב-1858, רודולף וירכו, המייסד של הרפואה המודרנית, לקח ממצאים של מדענים אחרים כאילו הם שלו, עיוות את מהות תגליותיהם וכך נולדה השקפה מסולפת לגבי הגורמים למחלות והושמה כדוגמה (dogma), שלמעשה היא עדיין תקפה עד היום. לפי דוגמה זו, כל המחלות נוצרות לכאורה בתוך התאים. הפתולוגיה התאית של וירכו הציגה מחדש לרפואה את הדוקטרינה ההומוראלית העתיקה והמופרכת וטענה שמחלות מתפתחות מרעלים פתוגניים (בלטינית: וירוס).

 

החיפוש אחר רעלים פתוגניים אלה נשאר עד היום ללא תוצאות, אך כאשר התגלו החיידקים, הניחו שהם אלה שמייצרים את הרעלים הפתוגנים. הנחה זו, שנקראה "תיאוריית החיידקים", התקבלה מיידית ונשארה מצליחה מאד עד היום. תיאוריה זו כל-כך הצליחה שמרבית האנשים עדיין לא ערים לעובדה שמה שנקרא רעלים בקטריאליים הם למעשה אנזימים נורמליים, אשר או שלא יכולים להופיע בגוף האדם, או, אם הם מופיעים, הם אף פעם לא מופיעים בכמויות כאלה שהופכות אותם למסוכנים.

 

התגלה, שכשהם מתחילים לאט למות, החיידקים יוצרים צורות הישרדותיות שלמראית עין הן חסרות חיים, של מה שנקרא נבגים. אז חשדו שנבגים אלה הם רעליים ושהם בעצם מה שנקרא הרעלים הפתוגניים. אך זה הופרך, מאחר שהנבגים מתפתחים במהירות לחיידקים כאשר המשאבים החיוניים שלהם משוקמים. כאשר המדענים במעבדה הבחינו שהחיידקים החלשים, שמתרבים בכמויות, נספו מהר מאוד תוך כדי הפיכתם למבנים קטנים בהרבה מאשר הנבגים, האמינו תחילה כי החיידקים נהרגים על ידי הרעלים הפתוגניים, הנקראים וירוסים, וכי ע"י כך הוירוסים משתכפלים.

 

לאור האמונה שצורות אלה – שבזמן גילויין היו עדיין בלתי נראות – היו הורגות את החיידקים, קראו להן פאג'ים/בקטריופאג'ים, "אוכלי החיידקים". רק מאוחר יותר נקבע כי רק חיידקים שמתרבים במהירות רבה מאוד ולכן הם כמעט ללא יכולת שרידה, יכולים להפוך לפאג'ים, או לחיידקים אשר נהרסים כל כך מהר, שאין להם זמן ליצור נבגים.

 

הופעת המיקרוסקופ האלקטרוני הובילה לגילוי הצורות שנוצרות כתוצאה מהטרנספורמציה של החיידקים כשהם פתאום מתים או כשהמטבוליזם של החיידקים שהתרבו במהירות הושפע בצורה מהממת ע"י תהליכים שהתעוררו כתוצאה מהוספת "פאג'ים". גילוי הפאג'ים, מה שנקרא "וירוסים" בקטריאליים, חיזק את ההנחה השגויה ואת האמונה שיש וירוסים של בני-אדם ושל בע"ח שנראים אותו דבר ושיש להם את אותו מבנה. זה לא המקרה ולא יכול להיות המקרה, ממספר סיבות שונות.

 

לאחר שפותחו טכניקות של בדיקות כימיות בביולוגיה, התגלה שישנם אלפי סוגים של פאג'ים ושלכל הפאג'ים מסוג מסויים יש את אותו מבנה. הם מורכבים ממולקולה מסוימת, העשויה מחומצת גרעין, המכוסה בקליפת חלבונים במספר וקומפוזיציה נתונים. רק מאוחר יותר התגלה שרק חיידקים אשר התרבו במבחנה במספר רב של דורות יכלו להפוך בעצמם לפאג'ים, ע"י מגע עם פאג'ים, אך זה אף פעם לא היה ישים לחיידקים טבעיים או לחיידקים שזה עתה בודדו מסביבתם הטבעית. בתהליך זה, התגלה שאותם "וירוסים בקטריאליים" משרתים למעשה כדי לספק לחיידקים אחרים מולקולות חשובות וחלבונים, ושהחיידקים עצמם נוצרים מתוך מבנים כאלה.

 

לפני שהתמסדה ההבנה שה"וירוסים הבקטריאליים" לא יכולים להרוג חיידקים טבעיים, אלא להיפך שהם עוזרים לחיידקים לחיות ושהחיידקים עצמם נוצרים מתוך מבנים כאלה, אותם "פאג'ים" כבר שמשו כמודלים לוירוסים של בני אדם וחיות, כביכול. הניחו שהוירוסים של בני אדם וחיות נראים כמו ה"פאג'ים", הם כביכול הורגים תאים ולכן גורמים למחלות, כאשר באותו זמן הם מייצרים רעלי מחלה חדשים ובדרך זו מעבירים את המחלות. כיום, הרבה מחלות חדשות או שנראות כחדשות מיוחסות לוירוסים אם מקורן אינו ידוע. רפלקס זה נמצא כאישור סביר לתגלית של ה"וירוסים הבקטריאליים".

 

חשוב לציין שהתיאוריות של לחימה וזיהום התקבלו וקיבלו שבחים רבים ע"י מרבית המומחים רק אם וכאשר המדינות או האזורים בהם הם חיו סבלו גם כן ממלחמה או מצוקה. בזמני שלום, תפיסות אחרות שלטו בעולם המדע. חשוב מאד לציין שהתיאוריה של זיהומים – אשר החלה בגרמניה – הפכה לגלובלית רק דרך הרייך השלישי, כאשר החוקרים היהודים, שרובם התנגדו לניצול הפוליטי של תיאוריות הזיהום והפריכו אותן, סולקו מתפקידיהם.

 

 

על זיהוי הפאג'ים

קיומם של הפאג'ים ניתן להוכחה במהירות. צעד ראשון: הנוכחות שלהם מאושרת דרך השפעה, כלומר הטרנספורמציה של חיידקים לפאג'ים, וכן דרך צילומים של מיקרוסקופ אלקטרוני של אותם פאג'ים. הניסויים המבוקרים מראים שהפאג'ים לא מופיעים אם החיידקים לא משתנים או אם החיידקים באופן אקראי מתחילים להתפרק עקב השמדה חיצונית פתאומית, מבלי ליצור פאג'ים.

 

צעד שני: את הנוזל המרוכז שמכיל את הפאג'ים שמים על נוזל אחר, שיש לו ריכוז גבוה בתחתית המבחנה וריכוז נמוך בחלק העליון של המבחנה. את המבחנה עם הפאג'ים מסובבים בעוצמה בצנטריפוגה וכל החלקים מתאספים בהתאם למסה והמשקל שלהם למקום של הצפיפות שלהם. הצפיפות היא היחס של המשקל (מסה) ליחידת נפח, מבוטאת כ-ק"ג/ליטר או גרם/מילי-ליטר, בהתאם. לכן צעד זה של ריכוז וזיקוק לחלקיקים בעלי צפיפות זהה נקרא צנטריפוגציה של גרדיינט הצפיפות.

 

השכבה בה נאספים הרבה חלקיקים בעלי אותה צפיפות נעשית עכורה, והיא נקראת "רצועה". צעד זה מתועד, ואז החלקיקים שרוכזו, זוקקו ושקעו ב"רצועה" מוסרים עם מזרק מחט. הכמות המרוכזת של חלקיקים שמוצתה נקראת תבדיד (isolate). צילום מהיר ופשוט במיקרוסקופ אלקטרוני יאשר את נוכחותם של פאג'ים בתבדיד, ובאותו זמן זה גם יצביע על הטוהר של התבדיד אם הצילום של המיקרוסקופ האלקטרוני לא מראה חלקיקים אחרים אלא רק את הפאג'ים. המראה החיצוני והקוטר של הפאג'ים ימוסדו גם הם בעזרת הצילומים של המיקרוסקופ האלקטרוני. הניסוי המבוקר שנעשה עבור צעד זה מורכב מטיפול וסיבוב בצנטריפוגה של נוזל מחיידקים שלא יוצר כלל פאג'ים, ולא מופיעים פאג'ים כלשהם בסוף התהליך.

 

 אחרי הצעד של בידוד הפאג'ים בהצלחה, נעשה האפיון הביוכימי המכריע של הפאג'ים. האפיון הביוכימי של ההרכב שלהם חיוני כדי לזהות את הסוג המסוים של פאג'ים, מאחר וסוגים שונים של פאג'ים נראים לעתים קרובות כדומים. התבדיד שהתקבל באמצעות הצנטריפוגציה של גרדיינט הצפיפות מחולק עכשיו לשני חלקים. חלק אחד משמש לקביעת הגודל, הסוג וההרכב של חומצת הגרעין; בתהליך נפרד, החלק השני משמש לקביעת הכמות, הגודל והמורפולוגיה של חלבוני הפאג'ים. מאז שנות ה-1970, בדיקות אלה היו טכניקות סטנדרטיות פשוטות שכל סטודנט למד בסימסטרים הראשונים.

 

טכניקות אלה מייצגות את האפיון הביוכימי של הפאג'ים. כמעט בכל מקרה, תוצאות אלה פורסמו ועדיין מפורסמות בפרסום אחד בלבד, מאחר ולפאג' יש מבנה פשוט שקל מאד לעשות לו אנליזה. בניסויי הביקורת לבדיקות אלה משתמשים בנוזל מהחיידקים אשר לא יוצר פאג'ים וכך לא יכולים להוות הוכחה ביוכימית. קיומם של בערך אלפיים סוגים שונים של פאג'ים הוכח מדעית בדרך זו.

 

 

על ההוכחה לכאורה של וירוסים פתוגניים

 ה"בקטריופאג'ים", שמוגדרים נכון כנבגים זעירים לא מושלמים ואבני בנין של החיידקים, בודדו בצורה מדעית, בעוד שהוירוסים הפתוגניים המשוערים לא התגלו מעולם בבני אדם או חיות או בנוזלי גופם ומעולם לא בודדו וכתוצאה מכך מעולם גם לא נעשתה להם אנליזה ביוכימית. נראה שעד היום, אף אחד מהחוקרים המעורבים בסוג זה של עבודה לא היה מודע לכך.

 

 

הצנטריפוגציה של גרדיאנט הצפיפות היא הטכניקה המדעית הסטנדרטית הנדרשת להוכחת קיומו של וירוס.

למרות העובדה ששיטה זו מתוארת בכל המדריכים של המיקרוביולוגיה כ-"הטכניקה לבידוד וירוס", היא לעולם לא יושמה בניסויים שנועדו להוכיח את קיומם של וירוסים פתוגניים.

 

 

 

השימוש במיקרוסקופ אלקטרוני והביוכימיה חזרו לאט מאד למצב הנורמלי אחרי 1945 ואף אחד לא הבין שאף פעם לא בודדו וירוס פתוגני בבני אדם או חיות; וכך, החל מ-1949, חוקרים החלו ליישם את אותם רעיונות ששימשו לגבי (בקטריו) פאג'ים, כדי לשכפל את ה"וירוסים" של בני אדם ובעלי-חיים. ג'והן פרנקלין אנדרס, שנולד ב-1897 למשפחה של איש כספים עשיר, היה פעיל במספר אחוות לאחר שסיים את לימודיו, אח"כ עבד בסוכן נדל"ן ולמד שפות זרות במשך 4 שנים לפני שפנה לוירולוגיה חיידקית, שהקסימה אותו.

 

אז הוא פשוט העביר את הרעיונות והמושגים שהוא למד בתחום המחקר שלו אל מה שהניחו שהם הוירוסים הפתוגניים באדם. עם הניסויים המדעיים והפרשנויות שלו שהוא מעולם לא הוכיח בעזרת בקרה שלילית, אנדרס הביא את כל הרפואה של זיהומים "ויראליים" למבוי סתום. חשוב לציין בנקודה זו שאנדרס, בדומה להרבה מומחים למחלות זיהומיות, עבד עבור הצבא האמריקאי, שהיה תמיד ונשאר עד היום קורבן לפחד מפני הדבקות. זה היה בעיקר צבא ארה"ב שהפיץ את האמונה השגויה שמלבד נשקים כימיים היו גם נשקים ביולוגיים בצורה של חיידקים ווירוסים.

 

ב-1949, הודיע אנדרס שהוא הצליח לעשות תרבית ולגדל לכאורה את וירוס הפוליו במבחנה על רקמות שונות. דעת המומחים האמריקנית האמינה מייד להכל. מה שאנדרס עשה היה להוסיף נוזלים ממטופלים עם מחלת הפוליו לתרביות ברקמות שלטענתו הוא עשה להן סטריליזציה, אז הוא טען שהתאים גוססים בגלל הוירוס, שהוירוס משתכפל בדרך זו ושניתן לייצר חיסון מהתרבית בהתאם. באותו זמן, מגיפות פוליו קיציות (פוליו = שיתוק רפה) היו נפוצות במשך הקיץ והאמינו שהן נגרמו בגלל וירוס הפוליו. החיסון נועד לעזור בהכחדת הוירוס לכאורה. לאחר שהוצג החיסון, הסימפטומים אובחנו מחדש בין דברים אחרים כטרשת נפוצה, שיתוק רפה חריף, דלקת קרום המוח לא-זיהומית וכו' ומאוחר יותר הוכרז שהפוליו הוכחד.

 

במשך ניסוייו, אנדרס ועמיתיו עשו סטריליזציה לתרביות הרקמה כדי לשלול את האפשרות שחיידקים הורגים את התאים. מה שהוא לא לקח בחשבון היה שסטריליזציה והטיפול בתרבית התא כשמכינים אותה לכאורה לזיהום זה בדיוק מה שהרג את התאים. במקום זאת, הוא פירש את ההשפעות הציטופתיות (שהורגות את התאים) כקיומם ופעילותם של וירוסי הפוליו, מבלי לבודד אי-פעם וירוס יחיד ולתאר את הביוכימיה שלו. הניסויים הדרושים של בקרה שלילית, אשר היו מראים שהסטריליזציה והטיפול בתאים לפני ש"זיהמו" אותם במבחנה זה מה שהרג את התאים, מעולם לא בוצעו. למרות זאת, על "ביצועים" אלה קיבל אנדרס את פרס נובל ב-1954.

 

1954 היא גם השנה בה יישם אנדרס והציג את אותה טכניקה כדי לשכפל לכאורה את וירוס החצבת. כמי שזכה באותה שנה בפרס נובל על לכאורה וירוס הפוליו, כל החוקרים האמינו שהטכניקה שלו תקפה מבחינה מדעית. כך, עד היום, כל הקונספט של חצבת מבוסס על טכניקה זו. כך, החיסון נגד חצבת אינו מכיל וירוסים, אלא חלקיקים מרקמת כליות של קופים מתים או מתאי סרטן של בני-אדם.

 

 עד היום לא נעשו ניסויים של בקרה שלילית גם ביחס למה שנקרא וירוס החצבת, שהיו מראים שהתהליכים המעבדתיים הם אלה שגרמו להשפעות הציטופתיות על התאים. בנוסף, כל ההכרזות והניסויים שעשו אנדרס ועמיתיו והחוקרים בעקבותיהם הובילו למסקנה האובייקטיבית היחידה, שלמעשה מה שהם ראו ועשו לו אנליזות היו חלקיקים של תאים גוססים והפעילות כתוצאה מכך במבחנה, והם פירשו זאת בשוגג כחלקיקים ומאפיינים של כביכול וירוס החצבת.

 

 

וירוס החצבת כדוגמא

 ההסברים הבאים ישימים לכל מה שנקרא "וירוסים פתוגניים" (של בני אדם או חיות).

 

ששת המאמרים שסופקו ע"י ד"ר ברדנס במהלך "משפט החצבת" כהוכחה לקיומו של וירוס החצבת מתארים בדרך דידקטית אידאלית את הצעדים השונים בשרשרת הפירושים השגויים עד לאמונה בקיומו של וירוס החצבת.

 

המאמר הראשון פורסם ב-1954 ע"י אנדרס ועמיתיו: "ריבוי בתרביות רקמה של חומרים ציטופתוגניים מחולים עם חצבת" (Proc Soc Exp Biol Med. 1954 Jun; 86 (2): 277–286). ניתן למצוא פרסום זה באינטרנט, כמו את כל שאר הפרסומים שהוצגו במשפט החצבת.

 

בניסוי זה, אנדרס ועמיתיו קיצצו באופן דרמטי את התמיסה המזינה והוסיפו לתרבית התאים אנטיביוטיקה הורסת תאים לפני שהציגו את הנוזלים המזוהמים כביכול. גסיסת התאים כתוצאה מכך פורשה בטעות כנוכחות וגם כבידוד של וירוס החצבת. לא בוצעו ניסויי בקרה לשלול את האפשרות שהיעדר מרכיבי התזונה וכן האנטיביוטיקה הם שהובילו להשפעות הציטופתיות. העיוורון של אנדרס ועמיתיו יכול להיות מוסבר בכך שהם באמת רצו לעזור לאנשים, בזמן שההיסטריה מוירוסים התגברה אחרי המלחמה ובזמן המלחמה הקרה. ניתן להסביר זאת גם ע"י העובדה שלאנדרס ולרבים מעמיתיו לא היה מושג ברפואה והם התחרו מול בריה"מ בפיתוח החיסון הראשון נגד חצבת.

 

לחץ כזה להצלחה יכול גם להסביר מדוע אנדרס ועמיתיו התעלמו מההסתייגויות ואזהרות שלהם עצמם שבוטאו ב-1954, כאשר הם הבחינו וציינו שתאים רבים מתו גם אחרי שטופלו רגיל (כלומר מבלי ש"יזהמו" אותם), שהם חשבו שנגרם ע"י וירוסים ומרכיבים אחרים לא ידועים. לאחר מכן התעלמו מכל העובדות והאזהרות האלה.

 

המאמר השני שהוצג ע"י התובע במשפט החצבת פורסם ב-1959, ומהסיבות שהוצגו למעלה, הכותבים הגיעו למסקנה שהטכניקה שהוצגה ע"י אנדרס לא היתה מתאימה לבידודו של וירוס. הפרכה זו לא רק שהיא לא נידונה ע"י כל שאר החוקרים, אלא שהתעלמו ממנה.

 

במאמר השלישי הכותבים צילמו חלקיקים אופייניים של תאים בתוך התאים ופירשו זאת בטעות כוירוס החצבת. הם לא בודדו אף וירוס. מסיבות לא מוסברות, הם לא הצליחו לקבוע ולתאר את המבנה הביוכימי של מה שהם הציגו כוירוס בניסוי נפרד. בתאור הקצר של השיטות בהן השתמשו, ניתן לקרוא שהכותבים לא יישמו את הטכניקה הסטנדרטית לבידוד של וירוסים, כלומר צנטריפוגציה של גרדיינט הצפיפות. הם פשוט הכניסו לצנטריפוגה מקטעים של תאים מתים בתחתית המבחנה ואז, מבלי לתאר את המבנה הביוכימי שלהם, הם פירשו בטעות את הפסולת התאית כוירוסים. מהדרך בה בוצעו הניסויים, ניתן רק להגיע למסקנה שחלקיקי תאים פורשו בטעות כוירוסים. אנחנו מוצאים מצב דומה בפרסום הרביעי והששי שנמסרו ע"י התובע כהוכחה לקיומו של וירוס החצבת.

 

הפרסום החמישי הוא סקירה המתארת את תהליך הקונצנזוס לגבי אילו מולקולות של חומצות גרעין מהתאים המתים ייצגו את מה שנקרא הגנום של וירוס החצבת. התוצאה היא שעשרות צוותים של חוקרים עבדו עם חתיכה קצרה של מולקולת תא ספציפית, שלאחר מכן – בהתאמה למודל נתון – הם שמו את כל החתיכות ביחד על נייר. למרות זאת, פאזל זה שנעשה מכל-כך הרבה חתיכות מעולם לא הוכח מדעית כמשהו שמתקיים כשלם ואף פעם לא בודד מהוירוס, מאחר שאף פעם לא ראו את וירוס החצבת, לא בבני אדם ולא במבחנה.

 

בהתייחסו לפרסום זה, הצהיר המומחה מטעם בית המשפט שזה מתאר את סטנדרט הזהב, כלומר את מלוא הגנום של הוירוס. ברור שאותו מומחה לא קרא את המאמר, אשר מחבריו הצהירו שההרכב המולקולרי המדוייק והפונקציות של הגנום של וירוס החצבת יצטרכו להיות הנושא של מחקר נוסף, וזו הסיבה לכך שהם היו צריכים להסתמך על מודלים של וירוסים אחרים כדי להגיע לקונצנזוס לגבי המבנה והפונקציות של הגנום של וירוס החצבת.

 

הדבר הקל ביותר לכל אחד לשים לב הוא שבכל הפרסומים האלה, כמו בכל שאר הפרסומים על "וירוס החצבת" ווירוסים פתוגניים אחרים, מעולם לא בוצעו ניסויי בקרה. אף אחד מהחוקרים לא השתמש בטכניקה של צנטריפוגציה של גרדיינט הצפיפות; במקום זאת, הם עשו צנטריפוגה רק לפסולת תאית בתחתית המבחנה. טכניקה זו, המשמשת לאיסוף כל החלקיקים מנוזל, נקראת pelletising. מנקודת מבט לוגית ומדעית, ניתן להגיד שבכל הפרסומים על מה שנקרא "וירוסים פתוגניים", החוקרים הדגימו למעשה רק חלקיקים ומאפיינים של תאים.

 

בגיליון הבא של ה- WissenschafftPlus שלנו, נפרסם את ההפרכה המדעית לטענה על קיומו של וירוס החצבת, שחלה על כל מה שנקרא וירוסים פתוגניים.

 

ברצוננו להצביע גם על מאמר נוסף, שבו תיארנו את מה שמכונה וירוסים ענקיים, כלומר חומצת גרעין עטופה שניתן למצוא בכל מקום בים ובאורגניזמים בסיסיים. כמו כל הפאג'ים החיידקיים, לא רק שהם בלתי מזיקים, אלא שיש להם פונקציות מועילות. ניתן גם לבודד אותם ע"י שימוש בצנטריפוגציה של גרדיינט הצפיפות, מה שמוכיח את קיומם (ראה את הרישומים למעלה).

 

אנחנו גם ממליצים על הסקירה הרלוונטית של פרופ' לודטקה (1999). הוא ציין שבהתחלות המוקדמות של הוירולוגיה, מרבית הוירולוגים הגיעו תמיד למסקנה שהמבנים שהם חשבו בטעות שאלה וירוסים התגלו כרכיבים של התאים וכך, הם היו רק תוצאות של הניסויים ולא הגורם לשינויים שנצפו. אחרי הגילוי והאפיון של הפאג'ים ואחרי שהוצגה הדוגמה שחומצת גרעין היתה הגנום של כל התאים והוירוסים, נולד הקונצנזוס, לפיו וירוסים כאלה חייבים להיות קיימים גם בבני-אדם וחיות.

 

בשנת 1992, נסוגה הקהילה המדעית מהדוגמה הטוענת שחומצת הגרעין היא הגנוטייפ של כל התאים. ב-2008 היתה נסיגה מדוגמה זו גם אצל חלק מהציבור בגרמניה. למרות זאת, עדיין מקדמים את הדוגמה של וירוסים פתוגניים.

 

הקבוצה האוסטרלית מפרת (בהובלת אלני פאפאדופולוס-אלאופולוס, וואל טרנטר וג'והן פאפאדימיטריו) הוכיחו עם טיעונים מדעיים שלא הוכח קיומו של HIV. היתה זו אלני פאפאדופולוס-אלאופולוס שכבר ב-1992 עודדה אותי והציעה לי תמיכה מדעית לקבלת המציאות לגבי HIV, ללמוד את העובדות ולשתף את הידע שאין וירוסים פתוגניים. אני מודה מאד לה ולצוות שלה.

 

 

....................................................................................................................

 

 

הערות של עידן

 

  1. לא הבאנו בתרגום זה את 12 הרפרנסים שמופיעים במאמר המקורי באנגלית. המתעניינים יוכלו למצוא את הרפרנסים במאמר המקורי.
     
  2. אין בידי עדיין את מאמר ההמשך שכתב ד"ר לנקה ובו הוא מפריך את התיאוריה או הדוגמה על קיומו של וירוס החצבת.
     
  3. על "משפט החצבת" שנערך בגרמניה ניתן לקרוא במאמר הזה:
    "הישג משפטי בעל משמעות היסטורית"
    במשפט זה אישר בית המשפט הפדרלי הגבוה בגרמניה את טענותיו של ד"ר לנקה, לפיהן לא נמצאה עד כה הוכחה מדעית לקיומו בגוף האדם של וירוס החצבת.
     
  4. ראשי התיבות HIV במאמר, מתייחסים לוירוס ה-HIV שנחשב כמחולל מחלת האיידס. מאמר המעלה סימני שאלה לגבי קיומו של וירוס ה-HIV יש בקישור הזה:  איידס.
     
  5. אם אתם חושבים שטענותיו של ד"ר לנקה הן הזויות, או לא הגיוניות, או לא מתקבלות על הדעת, או אם אתם רוצים לברר עד כמה טענותיו רציניות, מומלץ לכם לעשות ניסוי קטן ומעניין, שעשויה להיות לו השפעה מרחיקת לכת:
    לשלוח מכתבים/מיילים למשרד הבריאות, קופות חולים, מכוני מחקר, רופאים בכירים, חברי כנסת שיוזמים חקיקה המחייבת להתחסן, משרד החינוך וכד' ולבקש מהם הוכחות מדעיות לקיומו של וירוס החצבת.
    רצוי לשלוח מכתב כזה עם הקישור למאמר המקורי באנגלית של ד"ר לנקה, ועם הקישור למאמר באנגלית באתר של קרוליין מרקולין על "משפט החצבת".
    אפשר גם לצרף את הקישורים לתרגומים לעברית שפרסמתי:
    "פירוק תאוריית הוירוסים"
    "משפט החצבת"
     
  6. אשמח לקבל הערות ותיקונים אם אתם מוצאים טעויות בתרגום או הבנה לא נכונה של המתרגם את הטקסט באנגלית. 
  7.  

  

.........................................................................................................................

 

  

הערה: 

כותב מאמר זה אינו רופא MD, והמידע שכאן אינו מהווה המלצות או התוויות רפואיות.

בכל מקרה יש לפנות לרופא מוסמך.