טיפ מס' 273: מחלת השימוטו לפי הרפואה החדשה

פורסם לראשונה ב-15.2.2019

 

 

מחלת השימוטו לפי הרפואה המקובלת

 

להלן מספר ציטוטים מתוך ויקיפדיה:

מחלת השימוטו הקרויה על שם ד"ר האקארו השימוטו היא מחלה אוטואימונית, המופיעה בעיקר אצל נשים והמתבטאת בשלב הראשוני בהגדלה של בלוטת התריס ובשלבים המתקדמים בעייפות כרונית, עלייה במשקל, חולשה, אי סבילות לקור וכאבי שרירים.

 

השימוטו היא המחלה השכיחה ביותר מבין מחלות בלוטת התריס.

בין 1-1.5 מתוך 1000 בני אדם יחלו במחלה זו בשלב כזה או אחר של חייהם.

שכיחותה אצל נשים גבוהה פי 8-15 מאשר אצל גברים.

אף על פי שהמחלה יכולה להתפרץ בכל גיל, כולל ילדים, המחלה נצפית לרוב בקרב נשים בגילאי 30-60.

בצורה קלאסית מתחילה המחלה בהגדלה של הבלוטה (לעיתים נדירות ייתכנו כאב מתון, רגישות ודחיקה של מבנים באזור הצוואר) והתפתחות הדרגתית של היפותירואידיזם (תת תריסיות) הנובעת מהרס התאים המייצרים את ההורמונים, על ידי מערכת החיסון.

 

ניתן לחלק את התפתחות המחלה ל-3 שלבים:

בשלב הראשון, יש פעילות יתר של בלוטת התריס (היפר-תיירואידיזם).

לאחר מכן יכולה להיות פעילות תקינה כביכול, למרות שהמחלה מתקדמת (נובע מכך שהתאים הנותרים מתרבים ומייצרים כמות תקינה של T3 וT4–.

בשלב השלישי, כל התאים נהרסים והתוצאה היא תת-תריסיות.

 

הסימן שמאפיין לרוב את הפגיעה בבלוטת התריס היא יצירה של דלקת מקומית עקב התגובה האוטואימונית.

למחלה שתי גרסאות קלאסיות:

1.      1. גויטר (זפק).

2.      2. אטרופיה (ניוון) של הבלוטה. כ- 10% מהחולים בדלקת אוטואימונית של בלוטת התריס הם בעלי בלוטה אטרופית, ונוטים להאמין כי זו מייצגת את השלב הסופי של המחלה.

תסמיני המחלה משתנים מאדם לאדם, ובהתאם לשלב המחלה.

התסמינים הנפוצים: עייפות כרונית, עלייה במשקל, חולשה, אי סבילות לקור, כאבי שרירים.

 

לרפואה אין כיום פתרון למחלה עצמה, ולכן הטיפול מתמקד בתסמינים (סימפטומים). במצב של תת-תריסיות נוהגים לטפל במתן תחליף תירוקסין (levothyroxine) לפי רמת התת-תריסיות של החולה, ובכך ליצור איזון. בנוסף, עוזר התירוקסין להורדת רמות הנוגדנים בסרום ולצימצום גודל הזפק.

 

 

תהליכים בבלוטת התריס לפי הרפואה החדשה

לרפואה המקובלת ישנן השערות שונות לגבי גורמי מחלת השימוטו, אך אין לה עדיין ידיעה ברורה מהם באמת הגורמים.

 

הרפואה החדשה מצאה את הקונפליקטים שמשפיעים על בלוטת התריס והיא מסבירה את התהליכים השונים שמתרחשים בבלוטה בצורה שונה לחלוטין מהמקובל. ההסבר הוא קצת מורכב וטיפ זה מנסה להבהיר את הדברים.

מפאת ההיקף הגדול של המידע וההבנות, מפורטים בטיפ זה עיקרי הדברים החשובים להבנת מחלת השימוטו, אך לא כולם. הטיפ לא מתיימר לענות על כל השאלות הקשורות למחלות בבלוטת התריס.

 

 

א. תהליכים ברקמה התפקודית של בלוטת התריס

תאי בלוטת התריס שמייצרים את ההורמון תירוקסין שייכים לשכבט הנבט אנדודרם והם נשלטים ממרכזים שנמצאים בגזע המוח באזור שנקרא "גשר המוח" (Pons).

 

הקונפליקטים שמשפיעים על הבלוטה הם אלה:

  1. מצבים הגורמים לאדם להרגיש שהוא לא מספיק מהיר או זריז כדי לתפוס את הדבר שרצה או רוצה. תחושה שהדברים קורים מהר מדי בשבילו.כל עוד האדם נמצא תחת השפעה של קונפליקט כזה, יש שגשוג של תאים באונה הימנית של הבלוטה.
  2. מצבים הגורמים לאדם להרגיש שהוא לא מספיק מהיר או זריז כדי להיפטר מהדברים שהוא מנסה להיפטר מהם. תחושה שהאחרים יותר זריזים או מהירים.כל עוד האדם נמצא תחת השפעה של קונפליקט כזה, יש שגשוג של תאים באונה השמאלית של הבלוטה.

 

תאי הגידול מייצרים גם כן תירוקסין ומטרת הגידולים האלה היא להעלות את רמת התירוקסין בדם כדי להאיץ את המטבוליזם ובכך לעזור לאדם להיות מספיק מהיר או מספיק זריז.

 

תהליך זה הוא הגורם למה שמאובחן כפעילות יתר של בלוטת התריס.

 

ברגע שהקונפליקט נפתר, המוח מזהה שאין יותר צורך ברמה גבוהה מהרגיל של תירוקסין, והוא נותן פקודה לחיידקים ופטריות לפרק את התאים העודפים.

לאחר פירוק התאים העודפים חוזרת הבלוטה לתפקוד הרגיל.

 

סיבוכים יכולים להתפתח כאשר אותו אדם חווה מצבים חוזרים ונשנים של השפעת הקונפליקט > ריפוי > קונפליקט > ריפוי וחו"ח (מצב של "ריפוי תלוי").

 

החיידקים שמפרקים את התאים שהתרבו בשלב האקטיבי של הקונפליקט מתוכנתים כך, שהם תמיד מפרקים גם קצת מהתאים הרגילים של הבלוטה, אלה שנמצאים בשולי הגידול. לכן, ככל שאותו אדם חווה השפעות חוזרות של הקונפליקט יותר פעמים, ולאחריהן תהליכי ריפוי, ישנה הפחתה רבה יותר במספר התאים הרגילים של הבלוטה, וזה יכול להגיע למצב בו כבר אין בבלוטה מספיק תאים שיכולים לייצר את הכמות הדרושה של תירוקסין.

תהליך זה הוא אחד משני הגורמים העיקריים למצב שמאובחן כתת-פעילות בלוטת התריס.

 

כל הסימפטומים של שלב הריפוי יוחרפו בהרבה אם יש באותו זמן גם את "הסינדרום".

 

 

ב. תהליכים בצינורות בלוטת התריס

בתוך בלוטת התריס יש צינוריות אליהן מתנקזים ההורמונים שמיוצרים בבלוטה ודרכן זורמים ההורמונים אל הדם.

 

נמצאו שני סוגים של קונפליקטים שמשפיעים על צינוריות בלוטת התריס:

  1. תחושה חזקה של חוסר אונים או חוסר שליטה במצב.
  2. פחד חזיתי. זהו פחד גדול כשהולכים לקראת מצב מסוכן, או כשרואים סכנה שמתקרבת ישירות לכיוון שלנו ולא ברור לנו כיצד נוכל להתמודד עם סכנה זו.

 

 כל עוד הקונפליקט לא פתור, מתרחש תהליך של אובדן של תאים בדפנות הפנימיים של הצינוריות. זה גורם להרחבת הקוטר הפנימי של הצינוריות, ומאפשר לכמות גדולה יותר מהרגיל של הורמונים לעבור בצינוריות בפרק זמן נתון.

 

ברגע שהקונפליקט נפתר, מתחיל תהליך שיקום שמלווה בהתחלה בייצור עודף של תאים וביותר נוזלים מהרגיל בצינוריות שמתרפאות. זה גורם לנפיחות בחצי הראשון של שלב הריפוי.

אם הקונפליקט היה חזק וממושך, תהליך הריפוי יהיה יותר נמרץ והנפיחות תהיה יותר גדולה.

נפיחות זו יכולה לגרום לחסימה זמנית של חלק מהצינוריות וזה עלול לגרום לכך שפחות הורמונים יוכלו להגיע לדם.

גם מצב זה יאובחן בד"כ כתת-פעילות בלוטת התריס, למרות שהבלוטה עצמה מתפקדת כרגיל ומייצרת את כמות ההורמונים הדרושה.

בחצי הראשון של שלב הריפוי יש גם מקרים בהם גדלה ציסטה בצינוריות, מה שמחריף את הנפיחות באותו אזור.

 

כל הסימפטומים של שלב הריפוי יוחרפו בהרבה אם יש באותו זמן גם את "הסינדרום".

 

 

מחלת השימוטו לפי הרפואה החדשה

על בסיס ההסברים הנ"ל, ניתן לראות שהסימפטומים המאובחנים כמחלת השימוטו הם למעשה ביטוי לתהליכים הנגרמים באחת מהאפשרויות שלהלן:

 

1. קונפליקטים שפוגעים ברקמה התפקודית של הבלוטה:

בשלב האקטיבי של הקונפליקט יש גידול של תאים, נפיחות שתלויה בגודל הגידול, והפרשה מוגברת של ההורמונים, כלומר – פעילות יתר של הבלוטה.

 

בשלב הריפוי מתבצע פירוק של תאי הגידול ע"י מיקרובים. גם כמות קטנה של התאים הרגילים של הבלוטה מפורקים.

בשלב הזה יש נפיחות זמנית בצוואר בגלל עודף נוזלים ויש בד"כ הזעות חזקות בלילה, בעיקר בחצי השני של הלילה.

 

השפעות חוזרות ונשנות של הקונפליקט גורמות לעליות וירידות ברמת ייצור ההורמונים, ואם תהליך זה חוזר על עצמו הרבה פעמים, יש הפחתה במספר התאים הרגילים של הבלוטה, מה שיכול לגרום לכך שבסוף לא יהיו מספיק תאים לייצור הכמות הדרושה של התירוקסין ואותו אדם יגיע למצב קבוע של תת-פעילות בלוטת התריס.

במצב זה אין ברירה בד"כ אלא לקחת הורמון (סינטטי או טבעי) בצורה של תוסף או גלולה.

 

2. קונפליקטים שפוגעים בצינוריות בלוטת התריס:

בשלב האקטיבי של הקונפליקט יש אובדן של תאים בדפנות הפנימיים של צינוריות הבלוטה, ותיתכן באופן זמני עליה קלה ברמת ה-T4 ו-T3 בדם, למרות שהבלוטה ממשיכה לתפקד כרגיל.

 

בחצי הראשון של שלב הריפוי מתפתחת נפיחות, כולל אפשרות של גדילת ציסטה, וזה עלול לגרום לחסימות זמניות בצינוריות הבלוטה. חסימות אלה גורמות לכך שחלק מההורמונים המיוצרים בבלוטה לא יכולים להגיע לדם, למרות שהבלוטה מייצרת את כמות ההורמונים הדרושה. זה מצב שמאובחן גם הוא כתת-פעילות בלוטת התריס, וכל עוד נמשכות החסימות בצינוריות וגורמות לרמה נמוכה מדי של ההורמונים בדם, אין ברירה אלא לקחת את ההורמון כתוסף או תרופה.

 

אם תהליך הריפוי מתנהל ללא הפרעות, רמת ההורמונים בדם תחזור בד"כ לנורמה תוך כ-3 חודשים. לפני שהרמה חוזרת לנורמה תיתכן עליה זמנית ברמת ההורמונים בדם.

 

הדברים מסתבכים בד"כ במצבים של ריפוי תלוי, כלומר שהאדם חווה השפעות חוזרות ונשנות של הקונפליקט, כשביניהן יש תהליכי ריפוי, אשר נעצרים כל פעם מחדש בגלל טריגרים, שמעוררים את אותן השפעות חוזרות של הקונפליקט.

 

במצב כזה האדם חווה מצבים של עליות וירידות ברמת ההורמונים בדם, במקביל לסטרס שקשור לקונפליקט שגרם לבעיה ובמקביל להפוגות מהסטרס הזה, כל פעם שהקונפליקט נפתר באופן זמני.

 

כנראה שאחוז משמעותי של המקרים המאובחנים כמחלת השימוטו הם מצבים של ריפוי תלוי מאותם קונפליקטים שפוגעים בצינוריות הבלוטה.

 

3. שילוב של שתי האפשרויות הנ"ל:

המקרים היותר מורכבים של מה שמאובחן כמחלת השימוטו, הם כנראה אותם מקרים בהם האדם סובל גם ממצבים חוזרים ונשנים של קונפליקט שמשפיע על הרקמה התפקודית של הבלוטה ובמקביל גם ממצבים חוזרים ונשנים של הקונפליקטים שמשפיעים על צינוריות הבלוטה.

 

 

עקרונות הטיפול

כמו במרבית המחלות, המפתח לריפוי הוא:

  1. גילוי והבנת הקונפליקט ופתרון הקונפליקט
  2. גילוי והבנת הטריגרים ומניעה או ניטרול או מיזעור השפעות חוזרות של הקונפליקט בגלל הטריגרים.

 

מכיוון שכל אדם בנוי שונה מהאחרים, ולכל חולה יש את הרגישויות הספציפיות שלו, יש צורך להתאים את הדרך הטיפולית לכל חולה בנפרד.

 

חלק מהסימפטומים מהם סובלים האנשים המאובחנים כחולים במחלת השימוטו הם למעשה סימפטומים של קונפליקטים אחרים שלא קשורים לבלוטת התריס או לצינוריות הבלוטה. במקרים כאלה יש צורך לגלות מהם אותם קונפליקטים ולטפל בהם בהתאם.

 

המודעות, הידע והבנת הגורמים והתהליכים הם חלק חשוב ואף חיוני בתהליך הריפוי, אך במרבית המקרים יש צורך להיעזר גם בשיטות טיפול נוספות בתחום הרגשי ובחלק מהמקרים יש חשיבות להתאמת תזונה ותוספי תזונה, פעילות גופנית מתאימה ודברים נוספים.

 

 

 

.........................................................................................................................

 

  

הערה: 

כותב מאמר זה אינו רופא MD, והמידע שכאן אינו מהווה המלצות או התוויות רפואיות.

בכל מקרה יש לפנות לרופא מוסמך.