טיפ מס' 25: התקפים אפילפטיים

 

פורסם לראשונה ב-4.2.2011

 

 

לפי הרפואה המקובלת אפילפסיה (כפיון) היא הפרעה בתפקוד המוח המאופיינת בהתקפים פתאומיים חוזרים. כחלק מהגורמים האפשריים לאפילפסיה מונה הרפואה נזק מוחי כתוצאה מפציעה או זיהום, שבץ, שיתוק מוחי, גידול או בעיות במהלך הלידה.

בכשליש או יותר ממקרי האפילפסיה לא ניתן לזהות את הגורמים ואז היא מכונה אפילפסיה אידיופתית.

 

התקפים אפילפטיים יכולים להתבטא בצורות שונות החל מהתקף חלקי פשוט ללא שינוי במצב ההכרה ועד התקף כללי עם פרכוסים בכל הגוף ואובדן הכרה מלא.

 

לפי הרפואה החדשה התקף אפילפטי הוא ביטוי אופייני ל"משבר הריפוי" או מה שמכונה ברפואה החדשה "המשבר האפילפטי" (EC).

 

כפי שהסברנו במקומות אחרים בצורה יותר מפורטת, משבר הריפוי קורה באמצע שלב הריפוי, כאשר המוח מייצר סיגנל סימפתטי חזק שתפקידו העיקרי הוא להוציא את הבצקת מהמוח כדי שאפשר יהיה להשלים את תהליך הריפוי.

לא בכל פעם שיש משבר ריפוי יופיעו בהכרח התקפים אפילפטיים. זה תלוי בסוג הקונפליקט, עוצמת הקונפליקט והאיברים שמעורבים בתהליך.

סוג ההתקף האפילפטי תלוי בסוג הקונפליקט שגרם לאותה מחלה או בעיה שממנה סבל או סובל האדם שמקבל את ההתקף.

עוצמת ההתקף תלויה במסה של הקונפליקט, שהיא השילוב של עוצמתו ומשכו.

 

כאשר מעורבים במחלה גם שרירים, צפויות להיות במשבר הריפוי תופעות של פרכוסים ועוויתות של השרירים המעורבים בתהליך הריפוי. במקרה כזה נקרא משבר הריפוי "המשבר האפילפטי".

כאשר לא מעורבים שרירים בתהליך, נקרא משבר הריפוי "המשבר האפילפטואידי" (דמוי אפילפטי).

 

במקרים בהם הקונפליקט היה חזק או ארוך, עלול משבר הריפוי להיות מסוכן ואף קטלני. תופעות כמו התקף לב, שבץ מוחי, התקף אסטמה, איבוד הכרה ועוד הינם סימנים בולטים של ה-EC.

 

 

השרירים המשורטטים (הרצוניים) קשורים לשכבת הנבט מזודרם, והם נשלטים ע"י שני מרכזים במוח:

 

  1. מרכז התנועה בקורטקס (שקשור לשכבת האקטודרם).
  2. מרכז במדולה של הקורטקס האחראי להזנת השרירים (קשור לשכבת המזודרם).

 

הקונפליקטים שפוגעים בד"כ בשרירים אלה הם קונפליקטים של ירידת ערך עצמי הקשורה לתנועתיות, או קונפליקטים של "תקיעות" (מרגיש תקוע).

לדוגמא: לא מסוגל לברוח (שרירי הרגליים), לא מסוגל להגן על עצמי (שרירי הידיים).

 

תופעת ה-absence ("אי-נוכחות") אופיינית לקונפליקטים בהם הפגיעה היא סנסורית.

לדוגמא: כל מחלות העור הפוגעות בשכבת האפידרמיס (כגון אורטיקריה, אסטמה של העור, דרמטיטיס וכו') נגרמות כתוצאה מקונפליקטים של פרידה. במקרים כאלה יכול משבר הריפוי להתבטא באובדן תחושה רגעי + absence, במיוחד אם יש באותו זמן גם את "הסינדרום" של אצירת נוזלים, אך לא יהיו פרכוסים בסוג זה של משבר ריפוי.

 

Absence הוא מצב של מעין ניתוק, או אובדן הכרה חלקי עד מלא הנמשך זמן קצר. מצב זה מאופיין על ידי בהייה בחלל הריק, תנועות גוף מרומזות וירידה זמנית בהכרה.

 

אם במקביל לקונפליקט הפרידה היה קונפליקט אחר שפגע גם בשרירים, או אם אותו קונפליקט של פרידה התפרש בתת-המודע של אותו אדם גם כתחושה של ירידת ערך עצמי הקשורה לתנועה ("לא הצלחתי להחזיק את אשתי שתישאר אתי", "לא הצלחתי לשמור על ילדי") יכול משבר הריפוי להתבטא בהתקף absence המלווה בפרכוסים (מה שנקרא ברפואה המקובלת "התקף כללי טוני-קלוני").

 

כאשר אדם סובל מהתקפים אפילפטיים חוזרים ונשנים, משמעות הדבר היא שישנו בכל פעם כזאת משהו המהווה טריגר שמפעיל מחדש את הדפוס שנוצר ע"י הקונפליקט המקורי. אותו אדם פותר שוב (במודע או שלא במודע) את הקונפליקט, נכנס שוב לשלב הריפוי, ובשיא שלב הריפוי הוא חווה את משבר הריפוי אשר מתבטא אצלו כהתקף אפילפטי.

לפעמים הפחד מההתקף הבא מהווה את הטריגר שמפעיל את דפוס המחלה והאדם מוצא את עצמו לכוד במעגל קסמים של התקפים חוזרים ונשנים.

 

כדי למנוע התקפים חוזרים יש צורך לגלות מה היה הקונפליקט המקורי, או מהם הדברים שמהווים טריגרים המפעילים מחדש כל פעם את דפוס המחלה.

אם המטופל יכול להימנע מאותם טריגרים (אנשים מסויימים, מצבים מסויימים, מקומות מסויימים וכו') זה עשוי להקטין בהרבה את הסיכוי להתעוררות מחודשת של דפוס הקונפליקט. אך במרבית המקרים אין כמעט אפשרות להימנע מהטריגרים ולכן יש צורך ללמוד כיצד לנטרל או למזער את השפעתם.

 

אלכס קצ'אן, אחד מקוראינו, שלח לנו את סיפורו האישי בו הוא מתאר כיצד הצליח להתגבר על התקפי האפילפסיה הקשים מהם סבל.

את הסיפור תוכלו למצוא בקישור שכאן: "סיפורו של אלכס"

 

העובדה שאנחנו מפרסמים כאן את הסיפור הזה אין משמעותה שאנחנו ממליצים דוקא על הדרך בה בחר אלכס. אך סיפורו ממחיש שע"י רצון חזק, החלטיות, תהליך של התפתחות אישית ובניית דפוסי חשיבה חדשים ניתן להתגבר גם על קונפליקטים קשים.

 

 

  ........................................................................................................

  

 

9.12.2019 - התייחסות לטיפולים באפילפסיה ברפואה המקובלת:

 

טיפול תרופתי: 

כל אדם שאובן כחולה באפילפסיה או שעבר התקף אפילפטי ויש חשש להתקפים חוזרים, מקבל תרופה שמטרתה למנוע התקפים כאלה. הנחיות הרופאים לאנשים אלה הן לקחת את התרופה כל יום עד סוף חייהם.

יש כיום בשוק כ-20 תרופות שונות למניעת התקפים אפילפטיים. אך מסתבר, שכשליש מהסובלים מהתקפים אפילפטיים לא מגיבים לתרופות, בכל קומבינציה שהיא.

אין לי עדיין תשובה חד-משמעית לשאלה האם תרופות אלה מונעות מהגוף באופן מוחלט להשלים את תהליך הריפוי או שהן רק מפריעות באפן חלקי לתהליך הריפוי הטבעי.

הידע של הרפואה החדשה מראה שכדי שיושלם תהליך הריפוי הטבעי יש צורך לעבור גם את משבר הריפוי. לפעמים משבר הריפוי הוא חלש ולפעמים אף לא מורגש, אך לפעמים הוא יכול להתבטא בהתקפים אפילפטיים חזקים, כולל אובדן הכרה.

מטופל שמבין את התהליך ולא חושש לחוות עוד התקף אפילפטי, סיכוייו (להערכתי) להשלים את תהליך הריפוי הטבעי גבוהים בהרבה לעומת מי שלוקח תרופות למניעת פרכוסים.

 

טיפול ניתוחי:

הרעיון של סוג טיפול זה הוא לכרות במוח את המוקד שמפעיל אצל אותו אדם את ההתקף האפילפטי. זה נעשה רק במקרים מועטים, אצל אנשים שהתרופות נוגדות הפרכוסים לא משפיעות עליהם, ושהרופאים מעריכים שכריתת המוקד הספציפי במוח לא תגרום לשום נזק.

 

קוצב חשמלי:

זוהי המילה האחרונה כיום בתחום הטיפולים באפילפסיה. 

משתילים מתחת לעור בחזה או בבית השחי קוצב חשמלי, שמחובר בחוט ההולך מתחת לעור לעצב הווגוס בצד שמאל של הצוואר. האותות החשמליים ששולח הקוצב מונעים את ההתקפים או מחלישים אותם מאד.

ההבנה של הרפואה החדשה מסבירה יפה מדוע שיטה זו עובדת:

התקף אפילפטי הוא למעשה סימפטום של משבר הריפוי. משבר הריפוי קורה כאשר המוח יוצר סיגנל חזק ומרוכז של מערכת העצבים הסימפתטי, אשר מטרתו היא לכווץ את כלי הדם ולהוציא אל מחוץ למוח את הבצקת שהמוח יצר בתוך עצמו, כחלק מתהליך הריפוי של האזור במוח אשר נפגע מהקונפליקט ובו הופיע ה-HH.

בלי הסיגנל הסימפתטי החזק לא יהיה משבר ריפוי ולכן לא יהיה התקף אפילפטי.

עצב הוואגוס הוא העצב העיקרי שיוצר השפעה פארא-סימפתטית.

גירוי עצב הוואגוס ע"י הסיגנלים החשמליים שבאים מהקוצב שהושתל, מחזק את ההשפעה הפארא-סימפתטית, ובכך מונע, או לפחות מחליש, את הסיגנל הסימפתטי שאמור לגרום למשבר הריפוי ולהתקף!  

 

 

 

........................................................................................................

 

הערה: 

כותב מאמר זה אינו רופא, והמידע שכאן אינו מהווה המלצות או התוויות רפואיות.

בכל מקרה יש לפנות לרופא מוסמך.