טיפ מס' 234: "הישארי איתי", לחשתי

פורסם לראשונה ב-18.8.2017

 

טיפ זה הוא תרגום מאנגלית של סיפור מרגש שפורסם ב-6.8.2017 באתר האינטרנט של Mail Online, שהוא שלוחה אמריקאית של ה-DailyMail האנגלי.

זהו הקישור למקור: 'Stay with me, I whispered'

 

הסיפור הוא על ריפוי טבעי ללא כל טיפולים, של תינוקת אשר נולדה עם לוקמיה מסוג שנחשב נדיר, והוא מראה, בין היתר, איזו עוצמה יש לאהבה אימהית ואינטואיציה אימהית.

בסוף הטיפ הוספתי מספר הערות עם ההבנות שיש לי מהרפואה החדשה בנושא זה.

 

 

.................................................................................................................

 

 

Mail Online 

 

'הישארי איתי, לחשתי': כשבתה נולדה עם סוג נדיר של לוקמיה, אמא אחת החליטה נגד טיפול. במקום זאת היא לא עשתה דבר ולקחה את התינוקת הביתה בלי לדעת אם היא תחיה או תמות.

נכתב ע"י Pia De Jong

פורסם ב-6 לאוגוסט 2017

 

כשבתה נולדה עם סוג נדיר של לוקמיה, הכתבת פיה דה ז'ונג החליטה נגד טיפול, שיכול היה להיות קטלני לתינוקת שזה עתה נולדה. במקום זאת, היא אמרה לרופאים 'אנחנו לא עושים דבר' ו – בלי לדעת אם התינוקת שלה תחיה או תמות – לקחה אותה הביתה.

 

 

כששרלוט נולדת המיילדת מודאגת. היא מצביעה על חבורה על גבה של התינוקת, גבעונת רכה וורדרדה. היא לוחצת את זה וכאשר היא מרימה את האצבע המורה שלה, הנקודה נעשית כחולה. במספר ימים הבאים הנקודות על עורה החיוור של שרלוט לא נעלמות; הן מתרבות סביב גופה. הרופא שלנו לא יודע מה לעשות עם זה והוא מפנה אותנו לביה"ח לבדיקות נוספות.

 

תוצאות הביופסיה במח העצמות מונחות על השולחן מול האונקולוג. 'הן מאשרות את מה שכבר חשדנו,' הוא אומר. 'שרלוט נולדה עם לוקמיה מסוג נדיר אך מסוכן בצורה קיצונית. 'למרבה הצער הסיכויים שלה אינם טובים.'

 

 

פיה דה ז'ונג עם שרלוט שזה עתה נולדה. כששרלוט נולדה עם סוג נדיר  

של לוקמיה, פיה החליטה נגד טיפול.

 

קולו נשמע שטוח, מתורגל. הוא רצה לעשות זאת כראוי. הוא יודע שאזכור שיחה זו עד סוף ימי. 'עלינו לדון בתוכנית הטיפולים,' הוא המשיך, 'לבחור מה שהכי טוב לשרלוט. הדבר היחידי שאנחנו יכולים להציע ללוקמיה זה כימותרפיה. לרוע המזל זה מסוכן מאד לילדים. לתינוקות שרק נולדו זה כל-כך מסוכן שזה עלול לגרום להם למוות. ואם הם שורדים, תופעות הלוואי יכולות להיות חמורות. הם יכולים להפוך לעוורים, עקרים...'

 

את שאר מילותיו אני לא שומעת כי שרלוט גומעת ברעש משדי. האונקולוג מסתכל עליה. 'להיות כנה, אנחנו לא יודעים מה הכי טוב לשרלוט. כה מעט ידוע על מחלה זו. קיימים רק מספר מאמרים מהם ניתן לאסוף מידע.'

 

'האם אוכל לראות מאמרים אלה?' שואל בעלי, רוברט. 'אני פיזיקאי – אני יודע איך לקרוא מאמרים מדעיים.'

 

הרופא מוציא את המאמרים מהקלסר ומניחם לפנינו. עיני נודדות למשפט הראשון. 'לוקמיה מיאלואידית מולדת היא קטלנית,' אני קוראת.

 

החדר מתחיל לנוע ולאט לאט אני  עוזבת את כסאי והופכת לציפור, מרחפת מעל זה. אני רואה את רוברט רכון מעל המאמרים. רחוק למטה אני רואה את עצמי, האמא שזה עתה ילדה, עם ילדתה הרופסת והחיוורת בזרועותיה.

 

הרופא משתעל, מנסה לקבל את תשומת לבי. הוא רוצה לדעת מה אני חושבת.

 

'על מה?'

 

'על הטיפולים,' הוא אומר.

 

אני לובשת את הסוודר שלי ובנחישות שמה את שרלוט במנשא שלה.

 

'מה את עושה?' שואל הרופא.

 

 

 

פיה עם שרלוט הפעוטה. פיה כותבת:
'הורים תמיד רוצים לעשות כל דבר בשביל ילדם, אמר הרופא.
לא אנחנו, עניתי. אנחנו לא עושים דבר'

 

'אני עוזבת.'

'את לא יכולה לעזוב פשוט כך, אנחנו כאן ביחד לדון בתוכנית הטיפולית.'

אני מחפשת את עיניו של רוברט. הוא יבין.

'אנחנו לא הולכים לטפל בה. אנחנו הולכים הביתה, שלושתנו.'

'האם את בטוחה שזה מה שאת באמת רוצה? רק לחכות, בלי טיפול? אנשים תמיד רוצים לעשות הכל עבור ילדיהם.'

'אנחנו לא עושים דבר,' אני אומרת. 'גם זה יכול להיות הרבה.'

 

* * * * *

 

רוברט יוצא לאסוף את שני בנינו. אני שוכבת על המיטה עם שרלוט ושואפת את ניחוחות הזיעה המעופשת, השמפו לתינוקות וחומר החיטוי שנשאנו אתנו על בגדינו בחזרה מבית החולים. היא מחפשת את המקום האהוב עליה בתוך הכיפוף של זרועי. ביחד אנחנו בוהות בתקרה עד שעיניה נעצמות.

 

אהבתי אליה מציפה אותי. היא כל כך גדולה שזה מפחיד אותי. 'שרלוט,' אני לוחשת, 'הישארי איתי.'

 

אני מנשקת אותה שוב ושוב, בעדינות הרבה ביותר שאני יכולה. דמעותי זולגות על שערותיה, העדינות כקורי עכביש. מפיה הפתוח למחצה אני יכולה להריח את נשימתה. אני מתענגת על ניחוחותיה, מנסה למצוא להם מילים – מתוק, מעוגל, חמים. אני רוצה לזכור שביום זה ממש ריחה היה מתוק, מעוגל, חמים. אני רוצה להכניס זאת לבקבוק, לשמור זאת עמי. לאחר-כך.

 

שינה היא בזבוז של זמני, של הזמן של שרלוט. אני רוצה שלבי יהיה כמו שדה חרוש שבו אני זורעת כל אחד מרגעי חייה. אני אקצור את החוויות מאוחר יותר. אני רוצה להכין את עצמי לחיים מלאי זכרונות שלה.

 

הורים תמיד רוצים לעשות הכל בשביל ילדיהם, אמר הרופא. לא אנחנו, עניתי. אנחנו לא עושים דבר. מדוע הייתי כה נחושה בדעתי פשוט לקחתה הביתה? האם היה זה הגרף המראה את הסטטיסטיקה, שמציגה כה בבהירות שלילדים יש סיכוי קטן נגד מחלה זו? האם היה זה לשמוע על תופעות הלוואי של הכימותרפיה? מה כל הרעל הזה יעשה לגופה העדין? האם היה זה הפחד שלי עצמי להתמודד עם ניסיון זה?

 

בבוקר שלמחרת כשאני לוקחת את שרלוט להליכה, השמיים מקדירים. אני נכנסת לחנות הראשונה למצוא מחסה ושמה לב שנחתתי בחנות ספרים. כל עוד אני פה אני יכולה גם להתחיל לחפש ספרים על יגון.

גבר עם פנים ידידותיים הולך לעברי ושואל אם הוא יוכל לעזור. 'אני מחפשת ספר על יגון. לבנים שלי. במידה ויקרה הגרוע ביותר.' הוא מעיף מבט לעבר ידי, מגוננת על ראשה של שרלוט. נראה שהוא מבין. 'בואי איתי,' הוא אומר.

 אנחנו הולכים למחלקת הילדים שם אנחנו צועדים מעל צעצוע של ג'ירף ממולא. 'הקריאי את זה לבנייך. זהו ספר בתמונות על ארנב, ברווז וגירית, אשר מצאו את חברתם הציפור השחורה, מתה ביער. הם מבינים שהיא לא תעוף יותר לעולם, אך הם משתפים ביניהם את זכרונותיהם היקרים ביותר על הציפור. ילדים תמיד אוהבים סיפורים על חיות.' התחלתי להודות לו אך הוא עצר את דברי. 'לשם כך אני כאן.'

 

כשאני חוזרת הביתה, הבנים, שיערם מוקשה מחול וגשם שהתייבש, מצטופפים אלי. אני כה אוהבת אותם כפי שהם עכשיו. שני ילדים חסרי דאגה המתגלגלים זה על גבי זה. אני לא יכולה להביא את עצמי לכך שאפריע לאושרם. אני מניחה את הספר בצד. יש עדיין זמן.

 

* * * * *

 

כשאני חצי ישנה אני שומעת את רוברט רץ דרך הבית. אני מקשיבה לקולות המוכרים בעוד שרלוט מתכרבלת בזרועותי. מאוחר בערב הוא תמיד מחפש אחר דברים שיגרמו לו השראה. הוא מעיין בספרים ומגזינים.

 

'אני ערה,' אני אומרת כשהוא נכנס לחדר השינה. אני יודעת שהוא רוצה לספר לי משהו.

 

'מצאתי הלילה משהו חשוב,' הוא לוחש. 'בלוג על ילד במקום כלשהו באמריקה שנולד עם אותה מחלה כמו שיש לשרלוט. והנה הדבר הכי מדהים. הוא עדיין חי, בגיל 8.'

 

 נתתי לשרלוט להחליק מזרועותיי והתיישבתי. לבי פועם ופתאום אני נרגשת על ילד בן 8 שנמצא רחוק ביבשת אחרת. אני רוצה לפגוש אותו, להסתכל לתוך עיניו. מחשבותי מתפזרות לכל הכיוונים. אני מנסה להתמקד במשמעויות של מה שרוברט מספר לי.

 

'כלומר הוא לא טופל, והוא שרד?'

 

'בדיוק,' אומר רוברט. 'הוא עבר רמיסיה ספונטנית.'

 

אני מרגישה כמו בוכה וצורחת באותו זמן. אני כל-כך אנרגטית שאני יכולה לצאת החוצה בפיז'מות שלי ולרוץ מרתון ברגליים יחפות.

 

* * * * *

 

ביקורי בבית החולים מתחילים להתעמעם. האונקולוג בודק את שרלוט בדרכו השגרתית שנקבעה מראש. אני מתבוננת בו כשהוא בוחן את עורה כאילו הוא מנסה לפענח הירוגליפ מסתורי.

 

 

 

פיה ושרלוט ב-2015. בשנת חייה הראשונה של שרלוט פיה התכוננה לגרוע ביותר

 

'אני מוכרחה לספר לך משהו חשוב,' מעדתי במילותי. 'על ילד באמריקה. שמו סאמי.'

 

הרופא העיף מבט ואז רכן מעל שרלוט. 'יש לו את אותה מחלה, אך הוא שרד. הוא שרד לפחות עד גיל שמונה...יש בלוג אך אנחנו לא מצליחים למצוא אותו שוב, הוא אבד במרחב הקיברנטי. אנחנו צריכים למצוא יותר עליו.'

 

הרופא חייך בזמן שבדק את כפות רגליה העדינות של שרלוט. ילד שאבד באינטרנט לא משפיע על תשומת לבו. עיניו ממוקדות רק בשרלוט. 'היא עושה זאת בדרכה,' הוא אומר כשאני מלבישה אותה.

 

זה מטריד אותנו שאין עדיין שינוי בבריאותה. היא תינוקת כה שברירית, עייפה ואדישה. לפעמים היא נראית גרוע יותר, כשהגידולים הכחולים על גופה מתרבים ואני מוצאת אותם במקומות חדשים. כמה זמן זה הולך להימשך? חוסר הוודאות מפחידה אותי. אני פוחדת שהמוות יהיה קשוח מדי לילדת הפרפר שלי. אני פוחדת לראות אותה חומקת. להישאר עם גופה הדומם, שלא יאחז יותר בשלי. אך בעיקר אני פוחדת לגבי מה שיבוא אח"כ, זרועותי הריקות.

 

לפני שרלוט לא היה אכפת לי לגבי הזמן שלי. עכשיו הצטמק עולמי לגולם שבו אני מתחבאת איתה. הזמן התכווץ. אני חושבת בדקות, חיה בפרטים. אני סופרת את אגלי הזיעה על מצחה של ילדתי. אני יודעת בע"פ את מספר תאי T בדמה.

 

שרלוט גורמת לאנשים לעצור את נשימתם. היא מעמתת אותם עם ארעיות. היא מזכירה לנו שהאנשים שאנחנו אוהבים יכולים לעזוב פשוט כך. זהו כאב שאנחנו מעדיפים להימנע ממנו. ילד אמור להחזיק בהבטחה של עתיד, לפצות על העובדה שאנחנו לא חיים לנצח.

 

בוקר אחד בבית החולים, בסוף הבדיקות של שרלוט, האונקולוג שם את ידו על זרועי ואומר, 'אני רוצה לקחת ביופסיה חדשה, מכף הרגל שלה.' אני לא מופתעת שהוא רוצה לדעת יותר על הגושים הגדולים העקשניים על כף רגלה. 'אנחנו רוצים להבין מה קורה עם ה-DNA. אולי הבנה חדשה זו תוכל לעזור לה.'

 

בעוד אנחנו מפשיטים שוב את שרלוט מבגדיה, הוא מקשיב לליבה, מודד את לחץ דמה ובודק את עורה. אז הוא לוקח כדור צמר-גפן ומחטא את עורה. החזקתי אותה קרוב בעוד הוא לוקח את כף רגלה בכפפות הלטקס שלו. ואז הוא שומט את ידו. 'אני מעדיף לא לעשות זאת...מה יהיה אם אגרום נזק כלשהו, גיד, עצב? לא אוכל לסלוח לעצמי אם היא לא תוכל ללכת בגלל זה.'

 

באיטיות אני מסתובבת אליו. זוהי הפעם הראשונה בה אנחנו לא מסתכלים הצידה אלא מביטים זה בזו בעיניים. האדם אשר מחזיק במפתח לבריאותה של הדמות המתוקה והעדינה ביותר בחיי, זה שיכול לקרוא ולהסביר את דמה, אומר לנו עכשיו מה שלא העזנו לדמיין: האפשרות ששרלוט תוכל יום אחד ללכת.

 

* * * * *

 

'הנקודה על גבה נעלמה,' אומר רוברט. אנחנו מתכוננים לעשות לה אמבטיה. מסוקרנת, אני עוקבת אחר קצות אצבעותי לאורך גבה. המקום הכחול שהמיילדת שמה לב אליו כאשר היא נולדה נעלם.

 

'זה באמת משמעותי,' אומר רוברט. 'זה היה הראשון והגדול ביותר. אני לא מבין איך היא עשתה זאת, אך היא התגברה על זה בכוחות עצמה.'

 

' עורה נקי יותר כל פעם,' אומר האונקולוג. הערותיו עושות אותי חלשה עם שמחה. ריפוי הוא עדיין מילה גדולה מדי כדי לתפוס, אך העתיד נעשה פחות עגום.

 

רוברט ואני תוהים אם יתכן שמצבה ישתפר בקרוב. וזה אכן קורה. היא נראית פחות חיוורת, לא כל הזמן מותשת. הלכה הילדה שנראה היה שהיא על סף ההיעלמות לעולמה המרוחק. בזהירות אנחנו עושים תוכניות לקיץ. בפזיזות אנחנו מודדים אותה, מסתכלים על עקומת הגדילה שלה ומנבאים את גובהה ומשקלה. מה היא תהיה, מאוחר יותר כשהיא בוגרת לגמרי? אנחנו עדיין חיים בערפל סמיך אך מדי פעם מנצנץ אור דרכו.

 

שרלוט משתפרת כל יום, יותר מלאת חיים. 'עורה נקי,' עומר האונקולוג לאחר שבדק אותה. הוא נשמע מופתע ובאותה מידה הוקל לו. שרלוט שוכבת על מיטת הבדיקה, כפות רגליה משוטטות באויר. עשית משחק מזה ע"י כך שניסיתי לתפוס את אצבעות רגליה. 'הגידולים נעלמו. מה שבקושי העזנו לקוות קורה. היא נמצאת ברמיסיה.'

 

 

פיה ושרלוט כיום. היא עכשיו בת 17. הצלם: אנלין לואיס

 

כמוני, גם לו קשה להאמין. 'לתמיד?'

 

'במקצוע שלי זה הכי קרוב למה שאני יכול לתת לך כוודאות. אצל מבוגרים, אם אחרי 5 שנים הלוקמיה לא חוזרת, אנחנו מחשיבים אותם ככאלה שהתרפאו. לגבי תינוקות קשה להגיד.'

 

הוא אף פעם לא השתמש במילים כמו רמיסיה או וודאות. 5 שנים נראה כמו זמן ארוך שלא ניתן לדמיינו. אני לא יודעת אם אני צריכה להיות מאושרת, או יותר נכון כמה אושר אני יכולה להרשות לעצמי להרגיש. זה נראה טוב מדי מכדי להיות אמיתי. התחלתי לרעוד בעוצמה כזאת שנאחזתי בכסא. הרופא שם את זרועו סביבי. דמעות זלגו על לחייו. 'היו זמנים בהם חשבתי שהיא לא תוכל לעמוד בזה, שהמחלה תיקח לכיוון הלא נכון. אני כה גאה בה, היא באמת עשתה זאת בדרכה שלה.'

 

שמתי את שרלוט לצדי במושב הרכב ונסעתי משם. הכל שונה. אני לא יכולה להאמין שהיא החלימה, שהכל בסדר ושיום אחד היא תלך על הרגליים העדינות האלה שלה. אני יודעת שאבלה את השנים הקרובות רוכנת מעל גופה בחיפוש אחר נקודות כחולות, אך זהו הרגע לו חיכיתי. אני עוצרת בצד ותוך כדי שאני מנסה להרגע אני רואה את בית החולים במראה. אני מוציאה את שרלוט ממושב הרכב ומחזיקה אותה קרוב אלי. היא מחייכת.

 

 'שרלוט,' אני לוחשת. אני יודעת שהיא מבינה מה קרה. היא בילתה שנה בניסיון להבריא. אני מנענעת אותה בזרועותי. לפני שנה, ביום חם כמו זה, ילדתי בת. ילדה שנתנו לה את השם היפה ביותר בעולם. היום היא נולדה שוב, הפעם בגוף בריא.

דמה של שרלוט עדיין נקי. היא כיום בת 17.

 

 

זוהי תמצית מקוצרת מתוך

הצלת שרלוט – אמא וכוחה של אינטואיציה, מאת פיה דה ז'ונג.

 

This is an abridged extract from Saving Charlotte – A Mother and the Power of Intuition  by Pia de Jong, to be published by WW Norton and Co on 21 August, price £12.99. To pre-order a copy for £11.04 until 20 August, visit you-bookshop.co.uk or call 0844 571 0640; p and p is free on orders over £15

 :Read more

http://www.dailymail.co.uk/home/you/article-4736266/A-mother-explains-refused-treatment-ill-baby.html#ixzz4oz6BbJVR 

 

 

....................................................................................................................

 

הערות של עידן:

 

 

  1. לפי הרפואה החדשה, גם עוברים ברחם יכולים לחוות קונפליקטים אשר מפעילים תוכניות ביולוגיות מיוחדות (= מחלות). חלק משמעותי מהקונפליקטים שהעובר חווה הם למעשה קונפליקטים שהאמא חווה והעובר קולט וחווה אותם כאילו הם קונפליקטים שלו.
    בנוסף יכול העובר לחוות קונפליקטים שלא קשורים לאמא.
    מרבית המחלות המולדות אינן תורשתיות אלא תוצאה של קונפלקטים שחווה העובר ברחם.
    ישנן כנראה גם מחלות מולדות שקשורות לגלגולים קודמים או לחוזה הנשמתי, אך על כך אין לי מידע מספיק מבוסס שאוכל לגבותו.
    לפי הכתבה הנ"ל לא ניתן לדעת מה חוותה האמא בתקופת ההריון עם שרלוט. אולי בספר היא מפרטת יותר. אם מישהו מכם קרא את הספר ומצא בו מידע שיכול לעזור, אשמח לשמוע על כך.
    מומלץ לקרוא את טיפ מס' מס' 50 על קונפליקטים של רעש שחוותה עוברית.
     
  2. לפי הסטטיסטיקה הרפואית, לוקמיה מיאלואידית היא אכן פחות נפוצה אצל תינוקות. היא נפוצה מאד אצל מבוגרים. אצל תינוקות וילדים יותר נפוצה לוקמיה לימפוציטית.
    לפי הרפואה המקובלת לוקמיה (סרטן הדם) היא מחלה שפוגעת בתאי האב שבמח העצמות וגורמת להם לייצר יותר תאי דם לא תקינים, בעיקר תאי דם לבנים לא תקינים ופחות תאי דם תקינים.
    לפי הרפואה החדשה, לוקמיה אינה סרטן אלא היא ביטוי לחלק מתהליכי שלב הריפוי מקונפליקט חזק של ירידת ערך עצמי שפגע בעצמות ובמח העצמות.
    מבחינת העיקרון אין הבדל משמעותי בין סוגי הלוקמיות השונים.
    להבנת מחלת הלוקמיה לפי הרפואה החדשה מומלץ לקרוא את המאמר הזה:
    סרטן הדם (לוקמיה) – הבנות חדשניות לפי הרפואה החדשה
     
  3. ניתן לשער שהכתמים הכחולים בעורה של שרלוט היו שטפי דם מקומיים.
    בלוקמיה, שהיא כאמור חלק משלב הריפוי, החולה (המחלים) נמצא תחת השפעה דומיננטית חזקה של מערכת העצבים הסימפתטית. זה גורם לכך שכלי הדם מתרחבים הרבה יותר מהרגיל והגוף חייב למלאם בסרום הדם. זה גורם לכך שגם אם יש מספיק טסיות דם (תאי דם שחיוניים בתהליכי הקרישה), הריכוז שלהם בסרום הדם יורד בהרבה.
    כלי הדם נפגעים גם כן מקונפליקטים של ירידת ערך עצמי. אם הפגיעה היא מספיק חזקה או מתמשכת, ואם מתיחת דפנות כלי הדם כתוצאה מהתרחבותם היא משמעותית, זה עלול לגרום לדימומים מקומיים ספונטניים. אם ריכוז הטסיות בדם נמוך מדי, לוקח לגוף הרבה יותר זמן מהרגיל לעצור דימומים אלה.
    לקראת סוף תהליך הריפוי חוזרים כלי הדם בהדרגה לנפחם הרגיל, ריכוז הטסיות בדם עולה בהתאם ויכולתו של הגוף לעצור את הדימומים עולה בהרבה. במקביל הדימומים נפסקים ממילא כי גם כלי הדם עצמם מתכווצים חזרה ומשתקמים אם היתה בהם פגיעה כלשהי.
     
  4. אם תינוקת שזה עתה נולדה יכולה להחלים באופן טבעי מלוקמיה שנחשבת מסוג נדיר ומסוכן, סביר להניח שתינוקות אחרים יוכלו להחלים ביתר קלות מלוקמיה מהסוגים הנפוצים יותר.
     
  5. לפי ד"ר האמר, לוקמיה אצל קשישים ולוקמיה לימפובלסטית אצל ילדים קטנים מאד, נחשבו בעבר כמחלות לחלוטין לא מסוכנות ולא התייחסו אליהן כאל סוגים של לוקמיה אמיתית. רופאי הילדים לא היו מבקשים שתבוצענה ביופסיות במח העצמות של הילדים, מאחר והיה ידוע שבבדיקה רפואית לאחר 3 חודשים ואח"כ לאחר 3 חודשים נוספים יתגלה בד"כ שהלוקמיה נעלמה.
     
  6. תינוקות מושפעים מאד מהוריהם ובד"כ יותר מהאמא. ככל שההורים יותר בטוחים בעצמם ובדרכם, ככל שהם יותר שלמים עם עצמם וככל שהם פחות חרדים, כך יש לתינוק סיכוי טוב יותר להחלים.
     
  7. במקביל לטיפול בתינוק, חשוב לוודא שהאמא פתרה את הקונפליקט/ים שלה. אם היא לא פתרה – חשוב לעזור לה לפתור. אם הקונפליקט פתור והיא עדיין בשלב הריפוי – חשוב שהאמא תמצא כל דרך אפשרית להימנע מהשפעות חוזרות של הקונפליקט (כתוצאה מטריגרים) או שתלמד את עצמה כיצד לנטרל או למזער השפעות אלה.
     
  8. לתינוק המתרפא ניתן לעזור בלחישה על אוזנו, כפי שמלמדים בריקול הילינג.
    דרך נוספת שיכולה לעזור לתינוק להאיץ את תהליך ההחלמה היא השמעה רצופה של מוזיקה לריפוי, כפי שמוסבר בטיפ 138: "נערתי הסטודנטית".
    גם טיפולי הילינג יכולים לעזור, כולל טיפולים מרחוק.
     

   

.........................................................................................................................

 

  

הערה: 

כותב מאמר זה אינו רופא MD, והמידע שכאן אינו מהווה המלצות או התוויות רפואיות.

בכל מקרה יש לפנות לרופא מוסמך.